מלך הפאלפל

ביום חורף רטוב ועגמומי יצאתי מהצגה יומית בקולנוע "עדן" ברחוב אגריפס. ויוויאן לי האהובה עלי כל כך בדיוק התאבדה על גשר ווטרלו ופטרה את רוברט טיילור האריסטוקרט מהמשא הכבד של עברה המעיק כזונה לשעת דחק. שעתיים קודם לכן החליט הסדרן עם השפם הסטאליניסטי לא לגבות ממני דמי כניסה, כיוון שהגעתי לצפות בסרט בפעם השלישית באותו שבוע. הוא ראה אותי בדרך לקופה ושאל אותי: "מה יש לך מגשר ווטרלו?", ועשה כמיטב יכולתו לחייך. הייתי בן 16 ,והעדפתי לגחך ולא לענות. כך נשארתי עם שטר ירוק של 25 אגורות בכיסי, והעיר הייתה פתוחה לפני על כל הנאותיה החריפות והמתוקות.

המועקה הטרגית והרפיסות הרומנטית שהסרט הקנה לי, גרמו לי להסתכל בעצב חדש, כמעט מבוגר, על המדרכות הלחות ועל האור החיוור של תחילת הערב שהשתקף בהן. האור הצהבהב מחנות הגרעינים של אדמונד לא קסם לי, וגם לא התחשק לי לדבר על כדורגל. ממלך הפאלפל בקע ריח חריף של שמן חרוך, וכמעט בכל כורחי הצצתי פנימה. די רווח לי כשראיתי את תמונות השמן הענקיות שצייר הבעלים. הם האצילו על החנות המהוהה משהו איזו נכבדות ספרדית-ירושלמית, שעמדה בניגוד מושך-לב לניחוחות ולעזובה הכללית. שלוש שנים עברו מאז הטראומה הנוראית שעברתי בחנות, כאשר סדרן בית"ר בן-עיון הזמין אותי ואת אחי הקטן מנחם לתוכה ולבסוף לאט באוזנינו, כולו שיכור כלוט, את המלים: "שימות משה ברעם". את הסיפור הזה שיחזרתי בספרי "אדום צהוב שחור" שיצא לאור לפני שנתיים, ותוך כדי כתיבה נוכחתי לדעת שאני זוכר על פרט, כל שבריר של צבע וכל מולקולה של ריח.

אחרי "גשר ווטרלו" חשבתי שאני בכל זאת ראוי למנת פאלפל, למרות שאף פעם לא השתגעתי אחרי האוכל הזה. אני מעדיף אורז, בכל הצורות והאופנים, ואפילו חומוס לעת מצוא. אבל באותו ערב, בגיל 16, נשאר הטעם העז בחיכי לשעות ארוכות, והייתי מרוצה למדי. מאז אכלתי שם לעתים רחוקות, אבל אחר כך פקדתי שוב את החנות, כשחזרתי להתגורר במרכז העיר.

"מלך הפאלפל" היא נקודת ציון בעיר, מקום ראוי לשימור לנצח, ממש כמו "טעמי", "טעמון" ו"פינתי". שמעתי על סגירתה הצפויה בדיוק כאשר עמלתי על ההספד ליעקב חודורוב ל"כל העיר". זה תרם לתחושה שעולם שלנו הולך ונעלם, ומפנה את עצמו למשהו מפחיד וזר. למען האמת, יותר קל לי לחיות בלי פאלפל מאשר בלי "מלך הפאלפל", למרות שתמונות השמן של אדון אלנתן נעלמו כבר לפני שנים. קשה לי לעבור ליד חורבות קולנוע "עדן" מבלי להיזכר בשריפה הגדולה של אטלנטה בסרט "חלף עם הרוח", לחשוב על דוכן התירס המהביל ועל קיוסק הפאלפל הכחול של התימני שהתחרה בלא הצלחה גדולה ב"מלך הפאלפל" הסמוך. עתה נפלה עוד מצודה של ירושלים הקטנה, השפויה והחילונית. מי שעדיין לא ברח מכאן מודע היטב לכך, שאם לא נחזיר לחיים את מרכז העיר אבדה ירושלים, גם אם יימשכו הטקסים הפאגניים למחצה מול הכותל המערבי.