המשחק הביתי הזניח לכאורה נגד ליכנטנשטיין, פותח את עונה הצייד של נבחרת ישראל. הכדורגלנים, בהנהגת הדני ריצ'רד נילסן, יילחמו על מקום במונדיאל הבא, וכולם ישפטו אותם, בהתאם לנורמות שהתהווה בתרבות הישראלית בשנים האחרונות, רק לפי התוצאה. ירח הדבש של נילסן נגמר מזמן, ואולי טוב שכך, כיוון שכתבים רבים התייחסו אליו בייראת כבוד מופרזת, מתוך רגש הנחיתות הקלאסי שלהם מפני כל דבר "אירופי". בינתיים התברר שנילסן מסוגל להתבטאויות די נלעגות, ושמושגי היסוד שלו על החיים במאה העשרים ואחת לוקים קצת בחסר. הוא התחיל את הקריירה שלו כאן בנסיון קצת מגוחך לקעקע את הישגיו של קודמו, שלמה שרף, להשתית את סגנון משחקה של הנבחרת על האסטתיקה של ליגה ג' באנגליה. אחר כך התעשת, והתחיל לחפש את דרכו מתוך גישה קצת יותר מציאותית. הריאליזם החדש שלו לא השתקף כלל במשחק נגד רוסיה, שבו נקט בטאקטיקה בונקריסטית ופרימיטיבית, אלא דווקא בחשבון הנפש שעשה אחרי המשחק הזה. החזרה החלקית שלו בתשובה באה לידי ביטוי, בין השאר, גם בהזמנתו של אלון מזרחי לסגל.
יש לברך על הזמנתו של מזרחי לנבחרת, ואם המאמן הלאומי הילדותי מתעקש, משום מה, שהתיקשורת לא השפיעה עליו, אני מוכן לתת לו פטור. הנושא היוקרתי לא מעלה ולא מוריד, אבל נילסן הודה, למעשה, בקריסתה המוחלטת של פילוסופיית הכדורגל שלו, לפחות בכל מה שנוגע לישראל. אם נילסן קלט, שהקולקטיב הגנטי הישראלי לא מסוגל לייצר עבורו את טורה אנדרה פלו, אלא רק שחקנים שחורי שיער, קטני קומה, טכניים וערמומיים כמו מזרחי, אז סימן שהוא למד משהו כאן. אנחנו לפחות חייבים להבין, שהשיטה של נילסן לא תעבוד עם מזרחי, ושלאייל ברקוביץ', שאיננו מסוגל לשחק את הכדורגל של המאמן הדני, צפוייה פריחה מחודשת.
נילסן חייב להחזיר את ישראל למסלול שימצה את היתרונות היחסיים שלנו בטכניקה האישית, שהפכה בשנתיים האחרונת לגורם מכריע בכדורגל העולמי. אם ברקוביץ', חיים רביבו ויוסי אבוקסיס יהפכו לשחקנים המובילים בנבחרת, ואם פליקס חלפון המעולה יוחזר בהקדם האפשרי, יש לנו סיכויים להרשים במשחקים המוקדמים. אני לא מדבר על העפלה לטורניר הגמר עצמו. צריך להכיר בעובדה שהסיכויים לעבור את ספרד הם זעומים, ושגם אוסטריה משתפרת לעומת הפיאסקו שלה ברמת גן לפני שנה ומשהו. לא נותר לנו אלא לקוות, שישראל תהיה במיטבה נגד היריבות השוות לנו בכוחן. זה כולל, כמובן, גם את בוסניה.
גם אחרי שראינו את היכולת המופלאה של ניר דווידוביץ' נגד הפועל תל-אביב בשבוע שעבר, ברור שנילסן חייב לסמוך, לפחות לעת-עתה, על השוער הטוב ביותר בארץ כיום, שביט אלימלך. נקודת התורפה הבולטת היא בעמדת הבלמים. אריק בנדו ואלון חרזי חייבים לחזור לעצמם, ושמעון גרשון צריך להוכיח את יכולתו ברמה הגבוהה ביותר. אבי נימני וטל בנין אינם בכושר משחק סביר, ואם הנבחרת תשחק פתוח, אין לבנין מה לחפש בהרכב. איציק זוהר המעולה הוא אופציה מעניינת, ורק כושרו הגופני מוטל בספק, גם אחרי המשחק נגד מכבי תל-אביב. עידן טל נראה לי בורג חיוני בהרכב הראשון של הנבחרת. בצד אלון מזרחי חייב פיני בלילי, שהצטיין נגד הרוסים לקבל הזדמנויות נוספות. קיים אולי רעיון מעניין נוסף: אם נילסן זקוק לחלוץ מטרה שיאפשר למזרחי להתבטא ברחבה, כדאי לו להזמין את חזי שירזי מבני יהודה, שעשוי להתגלות כהפתעת העונה.
אחרי ליכטנשטיין יבואו המבחנים האמיתיים של הנבחרת, ואני מקווה שהיא תחזור לכדורגל של שלמה שרף, שגרם לנו הנאה כזו לאורך שנים ארוכות. אבל ייתכן שההתפחויות כבר בעתיד הקרוב ייאלצו את ההתאחדות להסיק את המסקנה המתבקשת, ולבקש מדרור קשטן לקבל על עצמו את אימון הנבחרת בסוף העונה.
ירושלמי אדום 