ליכטינשטיין, אוגוסט 2000 (פורסם ב"ראשון")

המשחק הביתי הזניח לכאורה נגד ליכנטנשטיין, פותח את עונה הצייד של נבחרת ישראל.  הכדורגלנים, בהנהגת הדני ריצ'רד נילסן, יילחמו על מקום במונדיאל הבא, וכולם ישפטו אותם, בהתאם לנורמות שהתהווה בתרבות הישראלית בשנים האחרונות, רק לפי התוצאה.  ירח הדבש של נילסן נגמר מזמן, ואולי טוב שכך, כיוון שכתבים רבים התייחסו אליו בייראת כבוד מופרזת, מתוך רגש הנחיתות הקלאסי שלהם מפני כל דבר "אירופי".  בינתיים התברר שנילסן מסוגל להתבטאויות די נלעגות, ושמושגי היסוד שלו על החיים במאה העשרים ואחת לוקים קצת בחסר.  הוא התחיל את הקריירה שלו כאן בנסיון קצת מגוחך לקעקע את הישגיו של קודמו, שלמה שרף, להשתית את סגנון משחקה של הנבחרת על האסטתיקה של ליגה ג' באנגליה. אחר כך התעשת, והתחיל לחפש את דרכו מתוך גישה קצת יותר מציאותית. הריאליזם החדש שלו לא השתקף כלל במשחק נגד רוסיה, שבו נקט בטאקטיקה בונקריסטית ופרימיטיבית, אלא דווקא בחשבון הנפש שעשה אחרי המשחק הזה.  החזרה החלקית שלו בתשובה באה לידי ביטוי, בין השאר, גם בהזמנתו של אלון מזרחי לסגל.

יש לברך על הזמנתו של מזרחי לנבחרת, ואם המאמן הלאומי הילדותי מתעקש, משום מה, שהתיקשורת לא השפיעה עליו, אני מוכן לתת לו פטור.  הנושא היוקרתי לא מעלה ולא מוריד, אבל נילסן הודה, למעשה, בקריסתה המוחלטת של פילוסופיית הכדורגל שלו, לפחות בכל מה שנוגע לישראל.  אם נילסן קלט, שהקולקטיב הגנטי הישראלי לא מסוגל לייצר עבורו את טורה אנדרה פלו, אלא רק שחקנים שחורי שיער, קטני קומה, טכניים וערמומיים כמו מזרחי, אז סימן שהוא למד משהו כאן. אנחנו לפחות חייבים להבין, שהשיטה של נילסן לא תעבוד עם מזרחי, ושלאייל ברקוביץ', שאיננו מסוגל לשחק את הכדורגל של המאמן הדני, צפוייה פריחה מחודשת.

נילסן חייב להחזיר את ישראל למסלול שימצה את היתרונות היחסיים שלנו בטכניקה האישית, שהפכה בשנתיים האחרונת לגורם מכריע בכדורגל העולמי. אם ברקוביץ', חיים רביבו ויוסי אבוקסיס יהפכו לשחקנים המובילים בנבחרת, ואם פליקס חלפון המעולה יוחזר בהקדם האפשרי, יש לנו סיכויים להרשים במשחקים המוקדמים.  אני לא מדבר על העפלה לטורניר הגמר עצמו. צריך להכיר בעובדה שהסיכויים לעבור את ספרד הם זעומים, ושגם אוסטריה משתפרת לעומת הפיאסקו שלה ברמת גן לפני שנה ומשהו. לא נותר לנו אלא לקוות, שישראל תהיה במיטבה נגד היריבות השוות לנו בכוחן. זה כולל, כמובן, גם את בוסניה. 

גם אחרי שראינו את היכולת המופלאה של ניר דווידוביץ' נגד הפועל תל-אביב בשבוע שעבר, ברור שנילסן חייב לסמוך, לפחות לעת-עתה, על השוער הטוב ביותר בארץ כיום, שביט אלימלך. נקודת התורפה הבולטת היא בעמדת הבלמים. אריק בנדו ואלון חרזי חייבים לחזור לעצמם, ושמעון גרשון צריך להוכיח את יכולתו ברמה הגבוהה ביותר.  אבי נימני וטל בנין אינם בכושר משחק סביר, ואם הנבחרת תשחק פתוח, אין לבנין מה לחפש בהרכב.  איציק זוהר המעולה הוא אופציה מעניינת, ורק כושרו הגופני מוטל בספק, גם אחרי המשחק נגד מכבי תל-אביב. עידן טל נראה לי בורג חיוני בהרכב הראשון של הנבחרת. בצד אלון מזרחי חייב פיני בלילי, שהצטיין נגד הרוסים לקבל הזדמנויות נוספות. קיים אולי רעיון מעניין נוסף: אם נילסן זקוק לחלוץ מטרה שיאפשר למזרחי להתבטא ברחבה, כדאי לו להזמין את חזי שירזי מבני יהודה, שעשוי להתגלות כהפתעת העונה.

אחרי ליכטנשטיין יבואו המבחנים האמיתיים של הנבחרת, ואני מקווה שהיא תחזור לכדורגל של שלמה שרף, שגרם לנו הנאה כזו לאורך שנים ארוכות. אבל ייתכן שההתפחויות כבר בעתיד הקרוב ייאלצו את ההתאחדות להסיק את המסקנה המתבקשת, ולבקש מדרור קשטן לקבל על עצמו את אימון הנבחרת בסוף העונה.  

גימיקים, נובמבר 2000

עברתי השבוע בקפדנות על תוצאת הבחירות לנשיאות בארצות הברית כדי לבדוק אם מועמד הירוקים והשמאל ראלף ניידר, שצבר כארבעה אחוז מכלל הקולות, באמת הפריע למועמד הדמוקראטים אל גור לנצח את יריבו ג'ורג' בוש מהמפלגה הרפובליקנית. העבודה המרתקת הזאת הצביעה על מגמה כמעט אחידה: בכל המדינות שבהן הצליח גור לגבור על בוש בהפרש גדול, הצליח גם ניידר, ורק לעתים נדירות הוא פגע או כמעט פגע בגור. במדינות בשליטת בוש, בדרום ובמערב התיכון, לא היתה למועמדותו של ניידר השפעה כלשהי. המשך קריאת הפוסט "גימיקים, נובמבר 2000"

דמוקרטיה, נובמבר 2000

כיוון שאינני נמנה על המחנה הדתי-לאומני, הלובש יותר ויותר אופי כהניסטי מסוכן, אין שום משמעות בעיני למושג "רודף". עם זאת, ברור לכולנו, שהיועץ המשפטי אליקים רובינשטיין רודף עד חורמה את חברי הכנסת הערבים, ומבקש להטיל עליהם את אימת הדין כדי לסתום פיות ולעצור ביקורת שנראית בעיניו מסוכנת.  יכול להיות שהוא נראה לכם כברנש די נעים ולא מזיק, אבל בתקופתו כיועץ משפטי הובס שלטון החוק והפך פלסתר. אבל עדיין לא הטחתי בו את העלבון הסופי: רובינשטיין גורם לי להתגעגע ליוסף חריש. המשך קריאת הפוסט "דמוקרטיה, נובמבר 2000"

עובדים זרים, אוקטובר 2000

במרכז העיר גרים מאות ואולי אלפי פועלים זרים, בעיקר מרומניה, כמעט בתנאי מחתרת. הם דווקא מקובלים מאוד על רוב השכנים הישראלים בשל התנהגותם האדיבה והמנומסת ואורח חייהם הספרטני. הם עובדים בפרך, לעתים עבור מעבידים גסים וחסרי מצפון, חוסכים פרוטה לפרוטה ושולחים את רוב שכרם הזעום למשפחות.  באמצעות חבר משותף הכרתי כמה מהם, ונדהמתי בעיקר מרמת הציפיות הנמוכה שלהם מהחיים בכלל ומישראל בפרט. הייתי שמח מאוד לראות בהם אזרחים לכל דבר, אם ירצו להישאר כאן.  הדת שלהם היא עניינם הפרטי בלבד. המשך קריאת הפוסט "עובדים זרים, אוקטובר 2000"

וטו, אוקטובר 2000

הנהגת מרצ עדיין מתלבטת בנושא ההצטרפות לציר המתרקם והולך בין אהוד ברק ואריאל שרון. יוסי שריד הודיע על התנגדות תנועתו ל"זכות הווטו" של שרון, אבל לא לעצם הישיבה עם אדם, שהמוניטין שלו בעולם כולו נעים בין סאדם חוסיין למילוסוביץ'.  הכירסום שחל בעמדות מרצ מדאיג, כיוון שמדובר בתנועה חשובה ומרכזית במחנה הדמוקראטי. שריד עלול לגרום לפילוג בתנועתו, בעיקר נוכח העובדה שח"כ חיים אורון פועל נמרצות לצירופה של מרצ לממשלה החדשה, בתירוץ העלוב והישן שהיא תוכל לעצור תהליכים מסוכנים לשלום. הסכנה נעוצה בעצם השילוב בין שני הגנראלים ההרפתקנים והמטורפים האלה, ברק ושרון, שרקחו יחד את מלחמת לבנון, ואת כל המזימות הפוליטיות השטניות שעמדו בבסיסה.   שריד מנסה לנצל את האינסטינקט העתיק של עסקני תנועתו, שההבחנה בין ברק לבין שרון דרושה להם כאוויר לנשימה. יותר ויותר מתברר שמדובר בזוג תאומים: גם מבחינה רעיונית, וגם בהתנהלות הפוליטית והאישית שלהם.  היונים זקוקים לחידוד ההבדלים המדומים בין השניים בעיקר מסיבות פסיכולוגיות, שאין להן שום קשר לפוליטיקה ממשית. לכן שריד לא מצליח לפענח את המפה הפוליטית החדשה של מדינת ישראל, ומתקשה להציב את מרצ במקומה הראוי. המשך קריאת הפוסט "וטו, אוקטובר 2000"

עתיד, אוקטובר 2000

לפני כמה חודשים התריע נגדי הליצן העצוב של גוש אמונים, אורי אורבך, במדורו בידיעות אחרונות. אורבך, שביקש להתקלס ב"שמאלנים", נקב בשמי וטען, שגם אם "יאסר עראפת היה מסכים לקיומן של ההתנחלויות בשטחים, חיים ברעם היה מתנגד". במקרה הזה, אורבך דווקא צדק. אירועי השבועות האחרונים מוכיחים לכולנו, שאפילו עראפת וחבורתו אינם יכולים לחתום על הסכם שמקנה לגיטימציה להתנחלויות. אהוד ברק וביל קלינטון ניסו לאנוס את הפלסטינים להסכים לשלום בלתי קביל ובלתי מציאותי, שינציח את הישגיו הטריטוריאליים של הכיבוש בשנת 1967. בכך נאחז המרכז, שקרוי אצלנו בטעות "שמאל". המשך קריאת הפוסט "עתיד, אוקטובר 2000"

שמאליות, אוקטובר 2000

לילי גלילי תיארה ביום שלישי השבוע בהארץ את השבר במחנה השלום הישראלי באורח אינטיליגנטי בדרך כלל. חבל שנפלו בכתבה כמה שגיאות עובדתיות מרגיזות, שאינן מתאימות לעיתונאית כמו גלילי, המכירה היטב של השטח. "גוש שלום" של אורי אבנרי, למשל, איננו ארגון שראה באוסלו "מסמך כניעה שנכפה על הפלסטינים", כמו שכתבה גלילי. ההיפך הוא הנכון. אבנרי ותנועתו תמכו בהתלהבות בהסכם, וראו בו בסיס איתן לשלום בר-קיימא בעתיד. אבל הם האמינו, בניגוד לספקני אוסלו כמוני, שההתפתחויות המדיניות, האיזוריות והבינלאומיות, יובילו להסכם כמעט צודק, שיחסל את רוב רובן של ההתנחלויות, יחלק את הריבונות בירושלים בלי לחצות אותה מבחינה פיזית ומוניציפאלית, וישתית מערכת נורמטיבית של יחסים ידידותיים בין שני העמים.  מעולם לא הצטרפתי לעמדה הזאת עד הסוף, חרף העובדה שלא היה טעם להתנגד לצעדי ההידברות, ובעיקר לעצם ההכרה ההדדית בין היישות הפלסטינית לבין מדינת ישראל. המשך קריאת הפוסט "שמאליות, אוקטובר 2000"

אורוול, אוקטובר 2000

גיבורו המיתולוגי של ג'ורג' אורוול, קצין זוטר בממשל הצבאי הבריטי בעיירה הקטנה מולמיין בבורמה של שנות העשרים, ירה למוות בפיל  ענקי (שהשתולל ואחר כך נרגע לחלוטין), כיוון שתושבי המקום ציפו ממנו לצעד הזה. השליט היחיד של "הילידים" מלאי השינאה, אך הכנועים, מצא את עצמו נשלט על ידי נתיניו במעגל קסמים אכזרי וחסר מוצא. הקצין של אורוול תיעב את האימפריה ואת הכיבוש הקולוניאליסטי, ושנא באותה מידה גם את הבורמזים הצייתנים, אבל מלאי הבוז לו ולשולחיו.  היוקרה האימפריאליסטית קבעה את המהלכים, ולא מערכת הערכים הרציונלית של הקצין. המשך קריאת הפוסט "אורוול, אוקטובר 2000"