"גשם של פתקים, פתקים לבנים. מקצה הארץ ועד קצה, כולם לבנים. לבנים! לבנים! לבנים!".

אני יכול רק לקוות, שהקוראים יסלחו לי על הפאראפרזה מהנאום הדמגוגי המפורסם של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, במערכת הבחירות של 1981.  בגין דיבר, כמובן, על פתקי ההצבעה של מח"ל, והוא גם זכה בהם, מעל ומעבר לכל הציפיות. אני לעומת זאת,  מצפה להענות גדולה, אבל כל זאת די מוגבלת, ורק המיגזר הערבי אולי יציל את כבודו האבוד של השמאל הישראלי. המשך קריאת הפוסט "גשם של פתקים, ינואר 2001"

איש מבוגר והדור למראה עצר את מכוניתו במרכז העיר, וחייך אלי בנימוס. אחרי שהתקרבתי אליו מעט, סינן בשפתיים קפוצות, ש"בגלל אנשים כמוך אנחנו סובלים מאסון אוסלו". עווית השינאה שהחליפה את חיוכו נשארה איתי לדקות אחדות, גם כאשר המכונית הלבנה שלו פנתה לעבר רחוב הלל. המשך קריאת הפוסט "אויב, ינואר 2001"

אחרי שבנימין נתניהו שילם את מחיר ההתנשאות האשכנזית שלו על ש"ס, כאשר ניסה ללא הצלחה לאלף אותם לנהוג כרצונו, למד ציבור המעריצים החדש שלו בתקשורת, שהוא אולי לא כזה גאון. ברור שהוא לא השתנה, ושביבי החדש הוא מוצר יחצני, בדיוק כמו שוקולד עם ציור של פיקאצ'ו. קשה להאמין, אבל האיש חזר על כל השגיאות שאנשי "תנועת העבודה", עשו עם הציבור המזרחי במשך יותר משנות דור.  זה טבעי בעיני שבתוך תאצ'ריסט כמו נתניהו חבוי גם גזען לא מודע. בכך הוא לא שונה מיריביו לשעבר למנהיגות המדינה. אני כותב "לשעבר" בהנאה רבה, כי מביבי נפטרנו לזמן מה, אולי כדי להתייצב מול הוודאות, שיבואו גרועים אפילו ממנו. המשך קריאת הפוסט "תקוות גדולות, דצמבר 2000"

לא הייתי צריך לצפות בתמונות המבהילות ממרכז העבודה ביום ראשון כדי להתחזק בהחלטתי לקרוא לציבור לא להצביע עבור אהוד ברק. אבל הן חיזקו את מחוייבותי הרגשית למגמה, שהתגבשה אצלי דווקא בתהליך של חשיבה שקטה וראציונלית.  ראש הממשלה חושב רק על עצמו, וקיבל את הכרעתו (שיוסי שריד קורא לה "אמיצה") בהתייעצות עם הכלב, החתול ושני בני משפחה. המזכ"ל רענן כהן, שהיה מבקר חריף של ברק עד שקיבל את ליטרת הבשר שלו, אירגן הצבעה בנוסח ניקולאי צ'אושסקו, ואת קומץ העסקנים המבוהלים ליוו באורח צמוד ומאיים  אנשי המשמרות האדומים מהנוער העובד. המשך קריאת הפוסט "שומרים אדומים, דצמבר 2000"

בתקווה שאוהדי שתי הקבוצות יבינו שמדובר רק בכדורגל ולא במלחמת עולם, יש סיכוי לחוויה ספורטיבית יפה בטדי ביום שני. המשך קריאת הפוסט "זה רק כדורגל, ספטמבר 2000"

בסוף השבוע שעבר פתח ראש הממשלה את מסע הבחירות שלו בטירה אשר במשולש, ואפילו זלל חומוס במסעדה מקומית. זו היתה מחווה של זילזול תהומי בבוחרים הערבים, שמשתלבת היטב במסכת התנהגותו של אהוד ברק כלפי המיגזר הזה מאז נבחר לתפקידו.  לאורך כל השבוע קראנו בכל העיתונים תחזיות קשות המציירות באור קודר את הצפוי לברק בבחירות. אני מקווה שהתחזיות האלה צודקות. ערבי שמצביע עבור ברק ושלמה בן-עמי, מקנה בעצם לגיטימציה לרצח 13 האזרחים הערבים באוקטובר השחור. זה נכון גם לגבי כל יהודי מהשמאל, או לכל ישראלי שיש לו השקפת עולם הומניסטית. המשך קריאת הפוסט "מסעדה בלי סועדים, דצמבר 2000"

באחד העיתונים כתב מישהו, שחבל שאין ליו"ר ההתאחדות גברי לוי עוד ילדים. אני בהחלט מזדהה עם הסנטימנט שעמד מאחורי הדברים.  המשך קריאת הפוסט "גיא החכם, ספטמבר 2000"

פשיטת הרגל המוחלטת, המשפילה, הפומבית של ראש הממשלה אהוד ברק ביום שלישי בערב במליאת הכנסת, הביכה את המתבוננים בהתרחשותה, למרות שהיתה צפויה. בעצם, אולי בגלל שהיתה צפויה.

האיש הקטן והשחצן הזה ניסה לנופף בהישגיו, ואיש מחברי הכנסת לא הואיל אפילו להטות אוזן. מצב הרוח במחנה הדמוקראטי השתנה, וחלק מחסדיו השוטים של ברק בתוך תנועתו ובתקשורת התעשתו במידה ידועה. היונים הרימו את נס המרד, בפעם הראשונה מזה שנים רבות. זה לא מקרה שדווקא אריאל שרון מוכר היום את תוכנית אלון. במפלגת העבודה עצמו נחלה  המפא"יניקיות הנצית מפלה רעיונית, חרף העובדה שפרשנים שטחיים סברו שיש לה עדנה. פואד בן-אליעזר וחבריו הם עתה ליכודניקים לכל דבר, וזו רק שאלה של זמן עד שהתמורה הרעיונית שחלה בהם תזכה לביטוי ארגוני בשטח. המשך קריאת הפוסט "עירנות, נובמבר 2000"

כדורגלני הנבחרת זעמו על האוהדים אחרי המשחק העלוב נגד ליכטנשטיין, וכרגיל במקומותינו, הוציאו את מררתם על כלי התיקשורת. המשך קריאת הפוסט "החייםאחרי ליליפוט, ספטמבר 2000"

השבוע הרים הפשיזם הישראלי את ראשו המכוער, ודובריו הרבים ניצלו בכישרון רוב את החלל הריק שנוצר במרכז המפה הפוליטית כתוצאה ישירה מכישלונו המוחלט של אהוד ברק כראש ממשלה.  הפיגוע המחליא באוטובוס התלמידים איפשר לכל הגזענים להסית ולהשתולל, וברק המבוהל נסחף לתגובה מופרזת ומבעיתה. בייאושו התרפס בפני אריאל שרון, וקרא לעם בישראל להתייצב מאחורי המתנחלים. בכך איבד באחת את כל העולמות. הימין הקיצוני לא יסלח לו על הנסיון לעשות מראית עין של התקדמות לשלום; השמאל וכל הציבור הערבי לא ימחל על פשעיו נגד אוכלוסיה אזרחית. המשך קריאת הפוסט "חינוך, נובמבר 2000"