אהוד ברק ויתר לכאורה לפני חודשיים על האידיאולוגיה למען השלום, ועתה הוא מצהיר על נכונותו לוותר אפילו על הסכמות קמפ-דיוויד "למען האחדות". נדמה לי שלא נותר לנו אלא לוותר על ברק עצמו, למען השפיות והמשך המאבק שלנו לקיום נסבל בארצנו. המשך קריאת הפוסט "למען האחדות, ספטמבר 2000"

אני מודה שלא חגגתי ביום ראשון השבוע את עצם כליאתו של אריה דרעי, אב לתשעה ילדים ואיש ציבור חשוב. אם החמלה שחשתי מהווה חטא חמור לפי איזה קוד אתי חילוני שמזוהה בטעות עם ליברליזם הומניסטי, אז אין לי אלא להתנצל.  אני מתעב שחיתות, ובאותה מידה רוחש בוז מוחלט גם לרשעות, לשמחה לאיד, לאדישות התהומית לסבל הקשה שפוקד עתה את משפחת דרעי. אני מאמין לבית המשפט ואין לי ספק שהאיש פשע ושעונשו מתון ומוצדק, אבל בכל זאת אשמח ביום שהוא יקבל חנינה.  בעיקר אני מתעב את הטיפוסים הקטנוניים, שינהלו התחשבנות עלובה על כל יום חופשה שהאיש יקבל, כפי שעשו בשעתו לח"כ לשעבר יאיר לוי. אם הליברליזם שלהם כרוך בשינאת אדם, ואולי גם בשמץ של סאדיזם, אל יהיה חלקי עימם. המשך קריאת הפוסט "אריה דרעי, ספטמבר 2000"

ייתכן שוועדת החקירה שבודקת את מחדלי יחידת דובדבן תעלה כמה מימצאים טכניים שיכולים לעניין את ראשי הצבא.  בעצם התרחשותם של אסונות כאלה אין הרבה חדש, ורק מזוכיסטים מקצועיים יעיזו לטעון, שהאסון התרחש בעיקר משום שהציבור הישראלי מותש מהסיכסוך הישראלי-ערבי. דברים כאלה קרו גם בעבר ההירואי, הבן-גוריוניסטי,  המצועף עתה בהילה של מיתוסים מעובים, חרף המגמות החדשות בחקר ההיסטוריה שלנו. המשך קריאת הפוסט "פיאסקו, אוגוסט 2000"

זה אולי נדיר בארצנו, המבועתת בדרך כלל בבעיות אמיתיות ונוקבות, אבל השבוע אני ממש מתבייש להעסיק את הקוראים בנושאים העיקריים שכבשו, בהינף יד יחצני, את סדר היום הלאומי. פרשת הקצין העריק ואהובתו המהוהה הגיעה אולי לכותרת הראשית של ידיעות אחרונות, והוצגה כעלילת ריגול מפוארת וחובקת-עולם, אבל עיון קל בפרטים העלה, שבסך הכל מדובר באמריקאי סהרורי ובחברתו העילגת ותאבת הפירסום. גם ג'ונתן פולארד משך אליו טרמפיסטים מפוקפקים, ובצידם גם לאומנים מתוסכלים, שסבורים שעימות חזיתי עם ארצות הברית יציל אותנו,  אולי, מהמזימות המסוכנות של מבקשי השלום. בעידן הקמעות וגילגולי הנשמות, אנחנו נאלצים להתייחס לנושא כזה כאל אירוע חדשותי. הדיון הרציונלי בסוגיות מבניות הופך יותר ויותר לנדיר. גר הצדק, שהפך לתינוק שנשבה בחצרה של התנועה הקיצונית והמסוכנת ששמה חב"ד, היה צריך להיות נחלתם של אנשי תא כתבי הדת (שעוסקים בנושא חשוב ומכובד), אבל ב"ידיעות" ביקשו להעלות אותו בדרגה  ולהפוך אותו לסנסציה מדינית ומודיעינית ראשונה במעלה. הנסיון האומלל הזה נועד מראש לכשלון, בעיקר בשבוע שאהוד ברק ואנשיו ניכסו לעצמם את כל הכותרות. המשך קריאת הפוסט "קשקוש, אוגוסט 2000"

כל העיתונים בישרו בתחילת השבוע על הצלחותיה המזהירות של הדיפלומטיה הישראלית, בעיקר באירופה, מול כשלונתיו הצורבים של יאסר עראפת. המקהלה החלקלקה והמתוזמנת הזאת היתה בלתי אמינה, הזכירה את עידן החושך של דוד בן-גוריון ואחר כך גם את העיתונות הישראלית בין שנת 1967 לאסון מלחמת יום הכיפורים. התיקשורת הביקורתית כל כך כאשר הליכוד בשלטון, משרתת בגלוי כל ממשלה בראשות מפלגת העבודה. לוחמי השלום הדגולים מול אריאל שרון או בנימין נתניהו, נעשים לוואסלים של ממשלות העבודה, והדברים ידועים. המשך קריאת הפוסט "דיפלומט, אוגוסט 2000"

המרד בסיעת ישראל אחת נגד אהוד ברק היה אולי צפוי, אבל גם יריביו המושבעים של ראש הממשלה משמאל לא ישאבו ממנו נחת.  הרעשים שמשמיעים כמה ממבקריו של ברק בתוך סיעתו מעוררים חלחלה, ואינם מעידים על הפקת לקח מהכישלונות האחרונים. חיים רמון ואפילו שמעון פרס, שמנהיגי הרשות הפלסטינית נוהגים להישבע בשמם, מודאגים מה"וויתורים" של ברק בירושלים, והמיתקפה הגדולה עליו באה דווקא מנקודת ראות נצית וימנית.  יש מקום ללחוץ על ברק לשנות את מדיניותו בנושאים חברתיים-כלכליים, ובוודאי שהוא חייב לעשות חשבון נפש נוקב על התנהלותו הלקויה כמנהיג ועל יחסי האנוש הגרועים שלו. אבל התורכים הצעירים בהנהגת המפלגה, שהם כבר אינם צעירים כל-כך למען האמת העובדתית, תוקפים אותו דווקא על עמדותיו המדיניות, שהשתפרו באורח דרמטי בחודשים האחרונים. בכך הם מוכיחים את חוסר הרלבנטיות שלהם, וגוזרים על מפלגתם שקיעה סופנית, ללא תקנה. המשך קריאת הפוסט "ורודים, אוגוסט 2000"

ברגע נדיר של הארה, קלט במאי הטלוויזיה הישראלית את המנצח האמיתי במירוץ לנשיאות במליאת הכנסת, והמצלמה התעכבה לרגע קל, שנראה ארוך כנצח, על פניו של אביגדור ליברמן. את מה שהחמיצו הפרשנים המשולהבים, המראיינים והאורחים באולפן, קלטה היטב המצלמה הקרה. עיניו של ליברמן דלקו באש זרה, ולשניה אחת הוא זנח את זהירותו הנצחית, והחצין את עליצותו האדירה ואת התחושה שהוא הגשים חלום ישן. המשך קריאת הפוסט "אביגדור, אוגוסט 2000"

אהוד ברק החמיץ הזדמנות היסטורית להשיג שלום מלא ובר-קיימא בקמפ-דיוויד, אבל אסור להתעלם מן העובדה שהוא חרג מעמדותיה המסורתיות של מפלגת העבודה בכלל, ומהגירסה הנצית שלו לעמדות האלה בפרט. יש להניח שחלק מהימין (אנחנו כבר רואים סימנים לכך בהתבטאויותיו של הצבוע הראשי בפוליטיקה הישראלית, נתן שרנסקי) ייאמץ את ראש הממשלה כגיבור, וידחוף אותו לכיוון של ממשלת שיתוק לאומי, שתהיה בכייה לדורות. עם זאת, רעידת האדמה שעברה על הזירה הפוליטית שלנו, לא היתה לשווא. שום דבר לא יהיה עוד כבעבר. המשך קריאת הפוסט "החלטה, יולי 2000"

מחלת רוח קיצונית מאופיינת גם בניתוק דראסטי מן המציאות. מנקודת מבט זו, סינדרום ירושלים איננו אלא שגעון קולקטיבי, שלקה בו ציבור שלם. בין הסימפטומים המובהקים מצאנו לא רק התעלמות מהעובדות ומהשלכותיהן, אלא גם אטימות מוזרה לתופעה, שהעולם כולו סירב להכיר בעובדות שיצרנו בעיר. המטורפים לא הפנימו את הנתונים, התייחסו לעוינות של מיליארד מוסלמים כאל פאטה מורגנה, ציפצפו גם על העולם הנוצרי, על האו"ם-שמו"ם, על יחסי הכוחות, ועל המרכיב המדיני-כלכלי בעוצמה הכללית של אומה כלשהי.   כיוון שלא מדובר באנשים טיפשים, אני מעדיף לחפש את הגורמים הנפשיים בתיסמונת העצובה הזאת. אחרי הכל, גדולי המאמינים בירושלים השלמה הגיחו לאוויר העולם דווקא משורות מפא"י הפרגמטית, והנגע הזה לא פסח גם על מנהיגי ואנשי השמאל הציוני.

המשך קריאת הפוסט "שלמה ואדומה, יולי 2000"

כשחזרתי מהולנד לפני שלושה שבועות מצאתי על שולחני את רשימתו המעולה של גדעון ספירו במוסף "הארץ", שגינתה את התנהגותם התמוהה של רבים מעיתונאי ידיעות אחרונות, שהתייצבו לימין הבוסים נגד עובדי הדפוס בעיתון בזמן השביתה הגדולה. ספירו היטיב להבחין בין "שאלת  נחמדותם" של השובתים, לבין זכותם לשבות מבלי שבעלי העיתון ישסו בהם כלבים, וינסו לשבור את השביתה באמצעים שהזכירו את שיקאגו בשנות השלושים. את השאלות הנוקבות שלו לעמיתיו הוא הציג בבהירות מוחלטת, שעמדה בניגוד קוטבי להשתקה של כל עמדה אופוזיציונית ברשת של ידיעות אחרונות. הפלוצקרים למיניהם, כולל העיתונאי שערך פעם את על המשמר בסיסמה "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים", תמכו בגלוי בבוסים הגדולים והוקיעו את השובתים בשפה בוטה, ממש סקאבית.

המשך קריאת הפוסט "גדעון ספירו, יולי 2000"