השבוע הרים הפשיזם הישראלי את ראשו המכוער, ודובריו הרבים ניצלו בכישרון רוב את החלל הריק שנוצר במרכז המפה הפוליטית כתוצאה ישירה מכישלונו המוחלט של אהוד ברק כראש ממשלה.  הפיגוע המחליא באוטובוס התלמידים איפשר לכל הגזענים להסית ולהשתולל, וברק המבוהל נסחף לתגובה מופרזת ומבעיתה. בייאושו התרפס בפני אריאל שרון, וקרא לעם בישראל להתייצב מאחורי המתנחלים. בכך איבד באחת את כל העולמות. הימין הקיצוני לא יסלח לו על הנסיון לעשות מראית עין של התקדמות לשלום; השמאל וכל הציבור הערבי לא ימחל על פשעיו נגד אוכלוסיה אזרחית. המשך קריאת הפוסט "חינוך, נובמבר 2000"

עברתי השבוע בקפדנות על תוצאת הבחירות לנשיאות בארצות הברית כדי לבדוק אם מועמד הירוקים והשמאל ראלף ניידר, שצבר כארבעה אחוז מכלל הקולות, באמת הפריע למועמד הדמוקראטים אל גור לנצח את יריבו ג'ורג' בוש מהמפלגה הרפובליקנית. העבודה המרתקת הזאת הצביעה על מגמה כמעט אחידה: בכל המדינות שבהן הצליח גור לגבור על בוש בהפרש גדול, הצליח גם ניידר, ורק לעתים נדירות הוא פגע או כמעט פגע בגור. במדינות בשליטת בוש, בדרום ובמערב התיכון, לא היתה למועמדותו של ניידר השפעה כלשהי. המשך קריאת הפוסט "גימיקים, נובמבר 2000"

כיוון שאינני נמנה על המחנה הדתי-לאומני, הלובש יותר ויותר אופי כהניסטי מסוכן, אין שום משמעות בעיני למושג "רודף". עם זאת, ברור לכולנו, שהיועץ המשפטי אליקים רובינשטיין רודף עד חורמה את חברי הכנסת הערבים, ומבקש להטיל עליהם את אימת הדין כדי לסתום פיות ולעצור ביקורת שנראית בעיניו מסוכנת.  יכול להיות שהוא נראה לכם כברנש די נעים ולא מזיק, אבל בתקופתו כיועץ משפטי הובס שלטון החוק והפך פלסתר. אבל עדיין לא הטחתי בו את העלבון הסופי: רובינשטיין גורם לי להתגעגע ליוסף חריש. המשך קריאת הפוסט "דמוקרטיה, נובמבר 2000"

במרכז העיר גרים מאות ואולי אלפי פועלים זרים, בעיקר מרומניה, כמעט בתנאי מחתרת. הם דווקא מקובלים מאוד על רוב השכנים הישראלים בשל התנהגותם האדיבה והמנומסת ואורח חייהם הספרטני. הם עובדים בפרך, לעתים עבור מעבידים גסים וחסרי מצפון, חוסכים פרוטה לפרוטה ושולחים את רוב שכרם הזעום למשפחות.  באמצעות חבר משותף הכרתי כמה מהם, ונדהמתי בעיקר מרמת הציפיות הנמוכה שלהם מהחיים בכלל ומישראל בפרט. הייתי שמח מאוד לראות בהם אזרחים לכל דבר, אם ירצו להישאר כאן.  הדת שלהם היא עניינם הפרטי בלבד. המשך קריאת הפוסט "עובדים זרים, אוקטובר 2000"

הנהגת מרצ עדיין מתלבטת בנושא ההצטרפות לציר המתרקם והולך בין אהוד ברק ואריאל שרון. יוסי שריד הודיע על התנגדות תנועתו ל"זכות הווטו" של שרון, אבל לא לעצם הישיבה עם אדם, שהמוניטין שלו בעולם כולו נעים בין סאדם חוסיין למילוסוביץ'.  הכירסום שחל בעמדות מרצ מדאיג, כיוון שמדובר בתנועה חשובה ומרכזית במחנה הדמוקראטי. שריד עלול לגרום לפילוג בתנועתו, בעיקר נוכח העובדה שח"כ חיים אורון פועל נמרצות לצירופה של מרצ לממשלה החדשה, בתירוץ העלוב והישן שהיא תוכל לעצור תהליכים מסוכנים לשלום. הסכנה נעוצה בעצם השילוב בין שני הגנראלים ההרפתקנים והמטורפים האלה, ברק ושרון, שרקחו יחד את מלחמת לבנון, ואת כל המזימות הפוליטיות השטניות שעמדו בבסיסה.   שריד מנסה לנצל את האינסטינקט העתיק של עסקני תנועתו, שההבחנה בין ברק לבין שרון דרושה להם כאוויר לנשימה. יותר ויותר מתברר שמדובר בזוג תאומים: גם מבחינה רעיונית, וגם בהתנהלות הפוליטית והאישית שלהם.  היונים זקוקים לחידוד ההבדלים המדומים בין השניים בעיקר מסיבות פסיכולוגיות, שאין להן שום קשר לפוליטיקה ממשית. לכן שריד לא מצליח לפענח את המפה הפוליטית החדשה של מדינת ישראל, ומתקשה להציב את מרצ במקומה הראוי. המשך קריאת הפוסט "וטו, אוקטובר 2000"

לפני כמה חודשים התריע נגדי הליצן העצוב של גוש אמונים, אורי אורבך, במדורו בידיעות אחרונות. אורבך, שביקש להתקלס ב"שמאלנים", נקב בשמי וטען, שגם אם "יאסר עראפת היה מסכים לקיומן של ההתנחלויות בשטחים, חיים ברעם היה מתנגד". במקרה הזה, אורבך דווקא צדק. אירועי השבועות האחרונים מוכיחים לכולנו, שאפילו עראפת וחבורתו אינם יכולים לחתום על הסכם שמקנה לגיטימציה להתנחלויות. אהוד ברק וביל קלינטון ניסו לאנוס את הפלסטינים להסכים לשלום בלתי קביל ובלתי מציאותי, שינציח את הישגיו הטריטוריאליים של הכיבוש בשנת 1967. בכך נאחז המרכז, שקרוי אצלנו בטעות "שמאל". המשך קריאת הפוסט "עתיד, אוקטובר 2000"

לילי גלילי תיארה ביום שלישי השבוע בהארץ את השבר במחנה השלום הישראלי באורח אינטיליגנטי בדרך כלל. חבל שנפלו בכתבה כמה שגיאות עובדתיות מרגיזות, שאינן מתאימות לעיתונאית כמו גלילי, המכירה היטב של השטח. "גוש שלום" של אורי אבנרי, למשל, איננו ארגון שראה באוסלו "מסמך כניעה שנכפה על הפלסטינים", כמו שכתבה גלילי. ההיפך הוא הנכון. אבנרי ותנועתו תמכו בהתלהבות בהסכם, וראו בו בסיס איתן לשלום בר-קיימא בעתיד. אבל הם האמינו, בניגוד לספקני אוסלו כמוני, שההתפתחויות המדיניות, האיזוריות והבינלאומיות, יובילו להסכם כמעט צודק, שיחסל את רוב רובן של ההתנחלויות, יחלק את הריבונות בירושלים בלי לחצות אותה מבחינה פיזית ומוניציפאלית, וישתית מערכת נורמטיבית של יחסים ידידותיים בין שני העמים.  מעולם לא הצטרפתי לעמדה הזאת עד הסוף, חרף העובדה שלא היה טעם להתנגד לצעדי ההידברות, ובעיקר לעצם ההכרה ההדדית בין היישות הפלסטינית לבין מדינת ישראל. המשך קריאת הפוסט "שמאליות, אוקטובר 2000"

גיבורו המיתולוגי של ג'ורג' אורוול, קצין זוטר בממשל הצבאי הבריטי בעיירה הקטנה מולמיין בבורמה של שנות העשרים, ירה למוות בפיל  ענקי (שהשתולל ואחר כך נרגע לחלוטין), כיוון שתושבי המקום ציפו ממנו לצעד הזה. השליט היחיד של "הילידים" מלאי השינאה, אך הכנועים, מצא את עצמו נשלט על ידי נתיניו במעגל קסמים אכזרי וחסר מוצא. הקצין של אורוול תיעב את האימפריה ואת הכיבוש הקולוניאליסטי, ושנא באותה מידה גם את הבורמזים הצייתנים, אבל מלאי הבוז לו ולשולחיו.  היוקרה האימפריאליסטית קבעה את המהלכים, ולא מערכת הערכים הרציונלית של הקצין. המשך קריאת הפוסט "אורוול, אוקטובר 2000"

העיתונאי לשעבר והתועמלן הרכושני בהווה, מר סבר פלוצקר מידיעות אחרונות, ביקר בשבוע שעבר בפראג, כדי להשתתף בכנס ה 55 של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. אני משתמש במתכוון במונח "להשתתף", כיוון שפלוצקר, עורך על המשמר של מפ"ם בעבר, הפך לחלק בלתי נפרד מעשרים אלף בעלי ההון ומשרתיהם במימסדים השונים, שנטלו חלק בכנס. פלוצקר לא התבייש להציג את נשיא הבנק, ג'יימס וולפהנסון ואת חבריו, כידידי העניים עלי אדמות. בערמומיותו הרבה הוא עצמו הציג כמה מהבעיות המבעתות את המדינות העניות ואת תושביהן, תיאר את העריצות הכלכלית והפוליטית של אנשי הבנק העולמי וקרן המטבע כנאורות הומניסטית למען הנדכאים, והתייחס לאידיאליסטים מכל העולם שהגיעו לפראג כדי למחות נגד מדיניות העושק של הגופים האלה בהתנשאות קלילה ומעודנת. "לפרק את הקרן ואת הבנק?", התרה פלוצקר במארגני המחאה נגד הרכושנות, "המדינות העשירות יסתדרו בלעדיהם מצוין. אבל מה יעשו שלושה מיליארד עניי העולם שבכל זאת, בדרכים שלא תמיד יעילות וצודקות (העברית העילגת היא של פלוצקר ועם הקוראים הסליחה. ח.ב.) קיבלו ומקבלים מאות מיליארדי דולרים של סיוע? בשבילם הפירוק יהיה אסון. להם אתם דואגים?"  בליגלוג מושחז מספר פלוצקר, שדוברי ארגוני המחאה חולמים על בנק עולמי חדש. בן-שיחו של העיתונאי מישראל התכוון לגוף שינהג במדינות העניות בהתאם לקריטריונים ציבוריים, ולא כדי לספק את תאוות הבצע של העשירים. את פלוצקר, שערך שנים לא מעטות עיתון יומי תחת הסיסמה ל"ציונות ולסוציאליזם ולאחוות עמים", זה הצחיק. המשך קריאת הפוסט "סבר פלוצקר, ספטמבר 2000"

הפדרציה העולמית של האיגודים המקצועיים הודיעה השבוע, שמאה ושמונים פעילי איגודים נרצחו בשנה שעברה, רובם המכריע באמריקה הלטינית. 69 נרצחו בקולומביה, רובם בעידוד הממשלה שנשענת על סיוע אמריקאי מאסיבי. גם מדינות אחרות ביבשת, שיוזמות את דיכוי האיגודים לא רק במעשי רצח, אלא גם בעינויים קשים ובמאסרים הנוגדים אפילו את החוק המקומי, נהנות מעזרה אמריקאית. רוב המומחים סוברים, שהסיוע האמריקאי הנדיב מוגש דווקא בגלל הדיכוי האכזרי של האיגודים, ולא למרות הפגיעה הבוטה הזאת בדמוקראטיה ובזכויות האדם. המשך קריאת הפוסט "סוציאליזם, ספטמבר 2000"