כמה שעות לפני שדבר תבוסתו הנחרצת של אהוד ברק נודע לכולם,  טילפן אלי ידיד מהשמאל המתון, שהחליט להצביע בעד אהוד ברק ממש ברגע האחרון.  כמו כל גרי הצדק  היה האיש להוט במיוחד לשכנע אחרים להצטרף אליו.  כיוון שיש לו קשרים אישיים בחלונות הגבוהים הוא טרח לדווח לי, שבחוגי מטה ברק מדברים עתה על שיוויון מוחלט בין שני המועמדים במיגזר היהודי.  המידע הזה מועבר עתה בדחיפות למצביעים הערבים, כדי שהם ייחלצו לעזרת ראש הממשלה (שטבח בהם) ברגע האחרון. מדובר באיש אינטיליגנטי במיוחד, אולי אפילו מבריק,  ובכל זאת הוא התייחס לדיסאינפורמציה הזאת בכל הרצינות. סיפרתי לו שכבר זרקתי לקלפי  פתק ריק (ראו בוקסה) והסברתי לו, שאין לשום אדם בישראל מידע אמין על התוצאות, לפני שספרו אפילו קלפי אחת.  אנימשחזר כאן את האפיזודה המרתקת הזו, רק כדי להמחיש את רמת הייאוש והחידלון שבה היו שרויים אנשי שמאל רבים כל כך ביום שלישי השבוע.  אני מודה שחלקי לא היה עימם. המשך קריאת הפוסט "פתק צהוב, פברואר 2001"

כמה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה החדשה, ולפני שצונזרתי מתוכנית הערוץ הראשון "שבע וחצי", ישבתי באולפן מול שר האוצר לשעבר והתאצ'ריסט המושבע ח"כ מאיר שיטרית. שאלתי אותו מדוע הניח לפקידי האוצר להתעלל באוכלוסיית מצביעי הליכוד וש"ס בפרט, ובעשירונים התחתונים בכלל. שיטרית, כדרכו, לא חש אפילו שמץ של מבוכה. הוא רק שילח בי את חיוכו הנעים, ואמר, שלא היה לו די זמן לפטר אותם. כיוון שטיפלתי לעתים תכופות בנושאים חברתיים-כלכליים בתוכנית, ידעתי שבכירי האוצר לא משקשקים מרוב פחד.  הם יודעים היטב, ששיטרית, או סילבן שלום, (או שוב בייגה שוחט?) ימשיכו לטפח את העשירון העליון, ליצור כאן גן עדן לעשירים וסיוט מתמשך, עתיר פערים, לעניים, למיגזר הערבי ולשכירים. המשך קריאת הפוסט "דירוג תאצ'ריסטים אישי, ינואר 2001"

השר חיים רמון מחה בכל תוקף נגד "חוסר המוסריות" הטמון בשיחות הווירטואליות שאהוד ברק ויאסר עראפת מנהלים בטאבה, ולדעתו הצטרפו גם אחרים. בעיתונים מתקיים ויכוח על ההיבט החוקי של השיחות,  וסרבני שלום היסטריים אפילו מעלים חששות שיהיה הסכם, בניגוד לרצונם של הבוחרים ושל הכנסת. הוויכוח הזה הוא ממש לא רציני, ולכן החליטה גם השרה דליה איציק להשמיע את קולה ברמה. איציק איננה אלא נץ, שהתחפשה בשנים האחרונות ליונה צחורה, אבל הפן הזה באישיותה איננו מכריע בחשיבותו. חבל שהיא מסרבת להבין, שמטה הליכוד רואה בה נכס אלקטוראלי עצום. כל הופעה שלה בטלוויזיה מחזקת את הליכוד, והעמדות שלה הן תמיד מפלגתיות, אבל לא ממש פוליטיות, שלא לדבר על אידיאולוגיות. המשך קריאת הפוסט "טאבה, ינואר 2001"

שדולת הפתק הלבן הולכת ומתחזקת, ובעיתונים מופיעים מאמרים איכותיים ומנומקים בזכות האופציה הנכונה והיחידה לשוחרי השינוי במדינה ובחברה. הנזיפות הצרחניות של אנשי אהוד ברק נהדפות בבוז הראוי להן, ואת האחריות לעלייתו הוודאית של אריאל שרון לשלטון אנחנו מסרבים לקבל על עצמנו.  אני רק יכול להצטער, וגם למחות בחריפות, על העובדה שהפתקים הלבנים אינם נספרים. יש בהם אמירה ברורה וחשובה מבחינה דמוקראטית, חינוכית ופוליטית. ההתעלמות לא תעזור למימסד, וקולם של הנמנעים מהדהד עתה מקצה  הארץ ועד סופה. אבל הגיע הזמן להניח לנושא הזניח הזה של הבחירות לראשות הממשלה לפחות לשבוע-שבועיים, ולהתחיל להכין ברצינות את עצמנו ואת הקוראים לעידן שרון. המשך קריאת הפוסט "פתק לבן, ינואר 2001"

"גשם של פתקים, פתקים לבנים. מקצה הארץ ועד קצה, כולם לבנים. לבנים! לבנים! לבנים!".

אני יכול רק לקוות, שהקוראים יסלחו לי על הפאראפרזה מהנאום הדמגוגי המפורסם של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, במערכת הבחירות של 1981.  בגין דיבר, כמובן, על פתקי ההצבעה של מח"ל, והוא גם זכה בהם, מעל ומעבר לכל הציפיות. אני לעומת זאת,  מצפה להענות גדולה, אבל כל זאת די מוגבלת, ורק המיגזר הערבי אולי יציל את כבודו האבוד של השמאל הישראלי. המשך קריאת הפוסט "גשם של פתקים, ינואר 2001"

איש מבוגר והדור למראה עצר את מכוניתו במרכז העיר, וחייך אלי בנימוס. אחרי שהתקרבתי אליו מעט, סינן בשפתיים קפוצות, ש"בגלל אנשים כמוך אנחנו סובלים מאסון אוסלו". עווית השינאה שהחליפה את חיוכו נשארה איתי לדקות אחדות, גם כאשר המכונית הלבנה שלו פנתה לעבר רחוב הלל. המשך קריאת הפוסט "אויב, ינואר 2001"

אחרי שבנימין נתניהו שילם את מחיר ההתנשאות האשכנזית שלו על ש"ס, כאשר ניסה ללא הצלחה לאלף אותם לנהוג כרצונו, למד ציבור המעריצים החדש שלו בתקשורת, שהוא אולי לא כזה גאון. ברור שהוא לא השתנה, ושביבי החדש הוא מוצר יחצני, בדיוק כמו שוקולד עם ציור של פיקאצ'ו. קשה להאמין, אבל האיש חזר על כל השגיאות שאנשי "תנועת העבודה", עשו עם הציבור המזרחי במשך יותר משנות דור.  זה טבעי בעיני שבתוך תאצ'ריסט כמו נתניהו חבוי גם גזען לא מודע. בכך הוא לא שונה מיריביו לשעבר למנהיגות המדינה. אני כותב "לשעבר" בהנאה רבה, כי מביבי נפטרנו לזמן מה, אולי כדי להתייצב מול הוודאות, שיבואו גרועים אפילו ממנו. המשך קריאת הפוסט "תקוות גדולות, דצמבר 2000"

לא הייתי צריך לצפות בתמונות המבהילות ממרכז העבודה ביום ראשון כדי להתחזק בהחלטתי לקרוא לציבור לא להצביע עבור אהוד ברק. אבל הן חיזקו את מחוייבותי הרגשית למגמה, שהתגבשה אצלי דווקא בתהליך של חשיבה שקטה וראציונלית.  ראש הממשלה חושב רק על עצמו, וקיבל את הכרעתו (שיוסי שריד קורא לה "אמיצה") בהתייעצות עם הכלב, החתול ושני בני משפחה. המזכ"ל רענן כהן, שהיה מבקר חריף של ברק עד שקיבל את ליטרת הבשר שלו, אירגן הצבעה בנוסח ניקולאי צ'אושסקו, ואת קומץ העסקנים המבוהלים ליוו באורח צמוד ומאיים  אנשי המשמרות האדומים מהנוער העובד. המשך קריאת הפוסט "שומרים אדומים, דצמבר 2000"

בסוף השבוע שעבר פתח ראש הממשלה את מסע הבחירות שלו בטירה אשר במשולש, ואפילו זלל חומוס במסעדה מקומית. זו היתה מחווה של זילזול תהומי בבוחרים הערבים, שמשתלבת היטב במסכת התנהגותו של אהוד ברק כלפי המיגזר הזה מאז נבחר לתפקידו.  לאורך כל השבוע קראנו בכל העיתונים תחזיות קשות המציירות באור קודר את הצפוי לברק בבחירות. אני מקווה שהתחזיות האלה צודקות. ערבי שמצביע עבור ברק ושלמה בן-עמי, מקנה בעצם לגיטימציה לרצח 13 האזרחים הערבים באוקטובר השחור. זה נכון גם לגבי כל יהודי מהשמאל, או לכל ישראלי שיש לו השקפת עולם הומניסטית. המשך קריאת הפוסט "מסעדה בלי סועדים, דצמבר 2000"

פשיטת הרגל המוחלטת, המשפילה, הפומבית של ראש הממשלה אהוד ברק ביום שלישי בערב במליאת הכנסת, הביכה את המתבוננים בהתרחשותה, למרות שהיתה צפויה. בעצם, אולי בגלל שהיתה צפויה.

האיש הקטן והשחצן הזה ניסה לנופף בהישגיו, ואיש מחברי הכנסת לא הואיל אפילו להטות אוזן. מצב הרוח במחנה הדמוקראטי השתנה, וחלק מחסדיו השוטים של ברק בתוך תנועתו ובתקשורת התעשתו במידה ידועה. היונים הרימו את נס המרד, בפעם הראשונה מזה שנים רבות. זה לא מקרה שדווקא אריאל שרון מוכר היום את תוכנית אלון. במפלגת העבודה עצמו נחלה  המפא"יניקיות הנצית מפלה רעיונית, חרף העובדה שפרשנים שטחיים סברו שיש לה עדנה. פואד בן-אליעזר וחבריו הם עתה ליכודניקים לכל דבר, וזו רק שאלה של זמן עד שהתמורה הרעיונית שחלה בהם תזכה לביטוי ארגוני בשטח. המשך קריאת הפוסט "עירנות, נובמבר 2000"