לפני כמה ימים התנהלתי לי בכבדות ברחוב מסילת ישרים במרכז העיר, ניסיתי איכשהו לשרוד, אולי להתנחם בעובדה שעוד כמה עוברים ושבים, הזויים ותשושים למראה, התקשו להאמין שהיום הזה יסתיים בסופו של דבר. ליד בניין לישכת המס של ההסתדרות, שאיננה עוד ומאכלסת עתה מוסד ציבורי עויין, פגשתי את החבר יוסף קפלן, שהיה פעם פיגורה רצינית בעירנו. קפלן רזה מאוד בשנים האחרונות, והאישה הפיליפינית חמורת הסבר שלצדו חיזקה את התחושה של תלות ורפיון. אבל בארשת פניו השתמרה התקיפות הישנה, ואפילו קווי ההומור שאיפיינו אותו פעם.
בימי קטמון הרחוקים נהג לעמוד בכניסה, קצת מאחורי אנשי פלוגת הסדרן, ונעץ מבט קר באוהדים שניסו להיכנס בלי כרטיסים. רבים מהבטלנים שהסתופפו בצלה של הפועל ירושלים כדורגל היו תלויים בו לפרנסתם, ולפחות אחד מהם התוודה פעם באוזני שהוא בעצם חרותניק ואוהד בית"ר. את הסיפור הזה שמעתי, כאשר האנוס היה עסוק בהדבקת מודעות של מפא"י לקראת הבחירות לכנסת. ועד העובדים במוסד של קפלן היה מורכב כולו מעסקני הפועל, וכמה מהם אהבו באמת את הקבוצה. וקפלן? אני בכלל לא בטוח שהוא אהב באמת כדורגל, ומעולם לא הפגין שום סממנים של שמחה כאשר הבקענו שער. רק באיצטדיון רמת-גן ב-1956 הוא העלה על פניו עווית דמויית חיוך, כשנחום סטלמך הבקיע את שערו של לב יאשין מנבחרת ברית המועצות. גם אז היה בטוח, שישראל בסוף תפסיד, ונבואות כאלה סופן שמגשימות את עצמן.
להפתעתי, קפלן זיהה אותי מייד. "הנה חיים", הכריז בקול רם מדי, סתם לחלל האוויר, בלי כתובת מוגדרת. "זה הילד של משה ברעם", אמר לפיליפינית שקיבלה את הבשורה החשובה הזאת באדישות מוחלטת.
"נו, ומה שלום אבא?", שאל אותי בנימה עניינית לחלוטין, מתעלם מהעובדה שאבא שלי מת כבר לפני 15 שנים. גימגמתי משהו במבוכה, וקפלן הפטיר שהוא כבר לא הולך ל"חצייר". הוא התכוון לחצר בית מפלגת העבודה לשעבר ברחוב יפו 62 , שגם משם גלו העסקנים לפני שנים רבות מאוד. נזכרתי שראיתי אותו בפעם האחרונה בהלוויה של אבי. הוא עמד אז בפינת רחבת בית ההסתדרות ברחוב שטראוס בחברת ותיקים כמוהו, ומדד את חבריו בעיניו הנוקבות, כאילו עשה את ספירת המלאי של השורדים.
עתה נעץ בי שוב את עיניו החודרות, שמהן חששתי קצת בימי קטמון. אבל העיניים נראו לפתע קצת עייפות, מצועפות בדוק לא ברור שהפריד בינו לבין הסובבים אותו. "שמעתי שאנחנו משחקים עכשיו בטדי", אמר לבסוף. "זה מרגיז אותי. היו צריכים להקדיש את האיצטדיון לפרידמן, אבל אבא שלך כבר לא שולט בעניינים". איזכורו של "פרידמן", שמו הקודם של ראש העיר לשעבר מרדכי איש-שלום, שלח גל של קור בעמוד השידרה שלי. אם סטפן צווייג היה שייך לעולם של אתמול, אז קפלן משוטט לו בעולם של שלשום. לפתע התנער קצת, ושוב לבש על פניו את ארשת הפנים הישנה של איש המעשה. "אני זוכר אותך לפני משחקי הדרבי", אמר, "תמיד היית חיוור כמו סיד. אני זוכר שאמרתי לך לא לדאוג. מי יש להם בבית"ר? צ'רנוחה? יהיה בסדר! אתה עדיין הולך לדרבי?".
קצת חששתי לספר לו ששתי ליגות מפרידות בינינו לבין בית"ר. הפיליפינית גילתה סימנים של חוסר סבלנות, וניסתה לדרבן את קפלן בעדינות לצאת לדרכו. אבל האיש התעקש. "אתה זוכר איך שמחנו בקטמון אחרי שניצחנו את מכבי חיפה?", שאל, "הבית"רים ממש אכלו את עצמם. תמיד אמרתי לאבא שלך: כל זמן שסינגל משחק אצלנו, אין מה לדאוג. תגיד לסינגל שיבעט יותר לשער. לא תשכח, חיים?".
הייתי קצת מזועזע. לא זכיתי לראות את המשחק נגד מכבי חיפה כי הייתי אז באנגליה, וסינגל פרש מכדורגל כבר לפני 26 שנים. אבל קפלן כבר אחז בחוזקה בזרועי, ועיניו היו נוצצות מהתרגשות. "אין לך מושג מי זה חיים", אמר לפיליפינית בעברית, "זה איש הפועל באמת, בעל הכרה, שורשי". העוזרת רטנה קצת, אבל לבסוף התרצתה וחייכה. "אני לא מדברת עברית", אמרה לי באנגלית די רצוצה. קפלן הביט בה ברכות, כמו ילד בגנון, וההכנעה הרופסת משהו הזכירה לי קצת את היחס שהוא עצמו קיבל מהעובדים שלו לפני ארבעים שנה. אחר כך התנהל לאטו במורד הרחוב בואכה אגריפס. לא סיפרתי לו שהפסדנו השבוע לקרית אתא 3-0 . קפלן זוכר דברים אחרים, ופשוט היה לי חבל. גם עליו וגם עלינו.
ירושלמי אדום 