לפני שנים אחדות, כאשר העלו העסקנים בעיר את הרעיון לאחד את שתי קבוצות הכדורגל שלנו לאגודה אחת, נחרדתי והגבתי בזעם גלוי. לכל האוהדים האמיתים, (כלומר הירושלמים ולא הנספחים מערי השדה), נראה עצם הדיון בסוגייה הזו משום עלבון חמור, יריקה בוטה במורשת הנפרדת, אבל הקשורה כל כך זו בזו שלנו. קל היה לי אז לעצום לשנייה את העיניים, ולשחזר לעצמי את הדרבים מאז קום המדינה ואת הדמויות המיתולוגיות משתי הקבוצות, החל מציון שלום, יחזקאל ישראל, סימון אלפסי ואשר בירנבלום מבית"ר, וכלה במנש כהן, בובה יצקן, ברוך ומרדכי בנבנישתי ושלמה דרגן שלנו. כיוון שאהוד אולמרט היה הרוח החיה מאחורי היוזמה המוזרה הזו, גברה עוד יותר החשדנות, המקננת ממילא בתודעתו של כל עיתונאי ירושלמי כלפי ראש העיר. אולמרט הוא אומנם בית"רי שורשי, אבל גם מהגר מבנימינה שלא ידע את יוסף. הוא עשה למען הכדורגל הירושלמי יותר מכל קודמיו, אבל הקשר שלו עם דווקא רוברט מאקסוול צרם לכל יודעיו של הטייקון הצ'כי-בריטי.
המידע שהיה לי על מאקסוול מהעיתונים האנגליים הגביר עוד יותר את ההסתייגות. כאן התייחסו לגנב הזה כאל קדוש, ובהלוויה הממלכתית שלו השתתפו כל שועי המדינה, אבל בבריטניה ידעו הכל במי מדובר: בנוכל כוחני שעשק את עובדיו, ולבסוף גם שדד את קופת הפנסייה שלהם והשאירם בחוסר כל. כל הרעות החולות התאכסנו ברעיון אחד: מחיקת צלמן של האגודות היריבות; החשד שבעצם רק הפועל תעלם ואילו בית"ר תונצח; זהותו של הרוכש הפוטנציאלי ומעורבותו של ראש העיר.
עתה אני חייב לבקש את סליחתם של עשרות האוהדים השרופים של הפועל, הלוחמים בחירוף נפש למען ההישרדות, בלי שום סיכויי הצלחה. אני באמת אוהב ומעריך אותם, יותר מכל ציבור אחר של אנשים בארץ. אבל אנחנו אבודים, ובמצב הנוכחי לא מסתמן באופק שום מבצע הצלה ראוי לשמו. אשר לבית"ר, מסתבר שהרומן שלה עם הקפיטליזם האכזרי, חסר הפרצוף, המנוכר והמתנכר של גד זאבי הרס גם אותה. גם אלי גוטמן (והשיטה הבונקריסטית, הדוגמטית והלא אינטיליגנטית שלו) פגע בקבוצה, ואולי משך את זאבי לכמה הרפתקאות מסוכנות, אבל בעיקרו של דבר הנזק שגרם המאמן היה מקצועי, ואילו השבר שנבע משיטותיו של הטייקון הוא מבני וארוך טווח. ייתכן שאין מנוס משינוי מבני דרסטי בשתי האגודות, ואולי גם מהשלמה של כולנו עם האיחוד.
אני לא שש לרעיון הזה, ואם הייתי צריך להגן עליו בעל פה באולפן רדיו או טלוויזיה, כישלוני היה מובטח. מבחינה רגשית זוהי זוועה בעיני כל האוהדים של הפועל ובית"ר, ותקופת ההסתגלות לקבוצה המאוחדת לא תהיה קלה. אני גם לא משוכנע שהבעיות הכלכליות תעלמנה מייד. הקבוצה העירונית החדשה תהיה נטע זר לזמן רב, למרות שאת בעיית הצבע ניתן לפתור בקלות יחסית: גם גאלטסאראי הטורקית מופיעה בצבעי צהוב-אדום, וזה לא הפריע לה לזכות בתהילה וגם בהישגים ספורטיביים מרשימים.
דווקא ההיבט הפוליטי לא מהווה מיכשול בלתי עביר. שתי האגודות הפסיקו לייצג מחנות מפלגתיים משמעותיים. אני מכיר אוהדי בית"ר רבים המדירים רגליהם מטדי בגלל הצריחות הגזעניות כלפי הערבים, ואוהדי צ'ה גאוורה אדומים (גם אני נימנה על המחנה הזה) שאינם מסוגלים למלא אפילו בית קפה, שלא לדבר על יציע בטדי. ומה בקשר אלי אישית? האם ארוץ בשבת ליציע ואצעק "יאללה מ.ס. ירושלים"? תרשו לי להטיל בזה ספק.
ירושלמי אדום 