בתחילת השבוע זקפו כמה מעמיתי גבה, כאשר אמרתי וכתבתי שנגד בית"ר באר-שבע הציגה הפועל את משחקה הגרוע ביותר בכל הזמנים. אבל לא היתה בדברים אפילו טיפה של הגזמה. כבר ראיתי הפסדים מבישים של הפועל, כולל משחק הגביע האומלל בשנת 1953 (!) שבו הפסדנו לקבוצת חובבים נוצרית מחיפה 5-2 , אחרי שכבר הובלנו 0-2. אבל אז סבלנו מיום אומלל של השוער, שהציג הרבה משחקים טובים במדי הקבוצה. ההרכב של אז התאמץ, עשה כמיטב יכולתו, ובאמת ספג הפסד מביש. אבל נגד בית"ר באר-שבע ראינו קבוצה שהרימה ידיים כבר בדקות הפתיחה. אחרי חמש דקות של כדורגל סביר, גלשה הפועל למופע איימים, שלא ראיתי כמוהו מעולם. התביישתי בקבוצה, התביישתי בעצמי, רחמתי על עצמי ועל כל האוהדים. לא נותר לי אלא לחזור על הדברים שאמרתי ביום ראשון ברדיו ירושלים: "הכל בסדר בהפועל, חוץ מהבעלים, המאמן, השוער, ההגנה, הקישור וההתקפה".
כיוון שכבר כתבנו הכל ואמרנו הכל במהלך העונה הזאת, כדאי אולי לשמור על זכות השתיקה. בלאו הכי אנחנו מרגישים כמו פראיירים בכל הפגישות שלנו עם חברים בתקשורת. "אתה באמת אוהב כדורגל", שאל אותי עמית, "אז מה לך ולהפועל ירושלים?". לעתים רחוקות אני נשאר בלי תשובה, אבל במקרה הזה פשוט לא עניתי.
נדמה לי שיוסי סאסי חייב להצהיר בפומבי על כל דרישותיו הכספיות, כדי שסוף-סוף ירפה מהקבוצה, ויאפשר למישהו אחר להוביל אותה. כל המיתוסים על מסורת ממש מתנפצים נוכח היישות שהביסה אותנו בשבת. בית"ר באר-שבע, בלי מסורת, בלי זהות, בלי אוהדים, עם קבוצת פליטים (מוכשרים) מהפועל באר-שבע ועם מאמן טירון, התעללה ממש בקבוצה ששיחקה שלוש פעמים בגמר גביע המדינה, ובילתה יותר משלושים שנה בליגת העל בשמותיה השונים.
אלה הן העובדות, ועלינו להתייצב בפני האפשרות הנוראה, שנגיע אפילו לליגה השלישית, כמו שקרה לאלופת המדינה בשנת 1964, הפועל רמת-גן, המשחקת נגדנו מחר במשחק תחתית קובע. לא כתבתי כלום נגד אליהו עופר, כי אין בזה שום טעם. קוסמטיקאי איננו מסוגל לטפל בסרטן הדם.
ירושלמי אדום 