שיחה קצרה השבוע עם אלי גוטמן הבהירה לי, שהמאמן החדש של בית"ר מכיר בעובדה שיש לו חומר שחקנים מעולה ויצירתי, ושצריך לתת לכישרונות הגדולים שלו לפרוח לא רק קבוצתית, אלא גם אינדבידואלית.
זוהי בשורה מרנינה לאוהדים בצהוב, אולי יותר מהתוצאה המשכנעת והתצוגה הטובה, בעיקר במחצית השניה, נגד הרובוטים של אלי כהן מפתח-תקווה. גוטמן טען, שאת בית"ר ילוו אלפים לכל משחקי החוץ, ולכן אין לו שום סיבה מיוחדת לשנות את הטקטיקה שלו גם מחוץ לאיצטדיון טדי. אני נוטה להתייחס להצהרות כאלה בחשדנות מסויימת, אבל אחרי שהקבוצה הבקיעה שישה שערים בשני משחקיה הרישמיים העונה, יש סיבה לאופטימיות זהירה. ההיבט החשוב ביותר בקבוצה השנה הוא האיכות הטכנית של כל השחקנים. הפעם לא מתופקדים שחקנים נחותים מבחינת המיומנות, רק כדי למלא משימות טאקטיות. מי שחשש מתיסמונת אורן נסים בבית"ר, התבדה, לפחות בינתיים. שני מגיני הרכש הישראלים, פליקס חלפון ודוד אמסלם, תרמו ביום ראשון להתקפה לכל אורך המשחק, ובעיקר התעוררו לחיים כאשר הכוכב האמיתי של בית"ר, יוסי אבוקסיס, שובץ בהרכב. שמחתי לראות את יניב אברג'ייל פורח לקראת סוף המשחק. אם גוטמן יצליח לממש את הפוטנציאל העצום של השחקן הזה, ששיחק עד כה רק בקבוצות כמעט אלמוניות, הוא יוכיח לספקנים (כמוני) את יכולתו כמאמן.
אלון מזרחי הצטיין במשחק, והוכיח שהוא בכושר מצויין גם במחצית הראשונה, הטאקטית מדי, של המשחק. הרעב לשערים חזר, ועימו גם ההתלהבות וכושר המשחק. התיאום שלו עם ניר סביליה לוקה בחסר, ואני מניח שגוטמן יחפש פתרונות מתאימים לבעייה הזו. כמובן שצריך להמליץ לעצמנו, וגם לאחרים, לא להסיק מסקנות נמהרות מדי מהמשחק הראשון בליגה. הפוטנציאל הטמון בקבוצה ברור לכל אוהדי הכדורגל בארץ, אבל מימושו תלוי בהרבה גורמים. אם הייתי אוהד בית"ר, אז החששות שלי היו נעוצים בעיקר ברקורד של המאמן כשמרן מושבע, אבל היושר האינטלקטואלי מחייב אותי להדגיש כאן, שבינתיים מסתמנת הפתעה לטובה גם בצורת המשחק של בית"ר, וגם במגמות המוצהרות של המאמן. אני גם מצטרף לדיעה הכללית, שהקבוצה הופיעה לשני המשחקים הראשונים כשהיא מוכנה היטב, מבחינה פיזית, פסיכולוגית וגם מההיבט של כושר המשחק של כל השחקנים. זהו הישג בלתי מבוטל.
עם זאת, 60 הדקות הראשונות לא בישרו טובות, ואלמלא חל שינוי גדול במשחק עם כניסתו של אבוקסיס (זה היה יותר משמעותי מאשר הרחקתו של שוער פ"ת רפי כהן), היינו קוטלים במדור הספורט הזה את שני המאמנים, כהן וגוטמן. המשחק הפך להיות יותר מהנה, כאשר השחקנים התעייפו והתחילו לטעות. אני מתלהב מהטעויות יותר מאשר מן השלמות, המבשרת אפס-אפס בכל משחק, ואת הויכוח הזה אנהל עם כל המאמנים עד הסוף (המתוק). עם זאת, כולנו נחטא לאמת ולצדק, אם לא ננזוף במאמן הלאומי ריצ'ארד נילסן על העובדה התמוהה ,שאלון מזרחי ויוסי אבוקסיס אינם נכללים בתוכניותיו. עד שנילסן לא יחולל שינוי גנטי מוחלט בעם הישראלי (יהודים וערבים כאחד), אין שום סיכוי שנגדל כאן ענקים כדי לשחק בסגנון סקנדינאבי, שפשט ממילא את הרגל ביורו 2000.
וחלפון? עוד כמה משחקים כאלה מול מצלמות הטלוויזיה, ושיבוצו בהרכב הראשון של הנבחרת יהיה בלתי-נמנע. שיתוף הפעולה שלו עם אבוקסיס וגם עם החלוצים והקישור הוא נפלא, וחלפון מגלה שוב את חדוות המשחק, שאיפיינה אותו עד לפני הפציעות הגדולות. גם אמסלם חוזר לעצמו, אחרי שהנסיון המר בקריסטאל פאלאס כמעט שבר את רוחו.
בינתיים אין מה לכתוב על הפועל. חברי אלעד ליפשיץ ראה את המשחק בבית-שאן, חזר המום מהאפסיות של הקבוצה, והמאמן דני נוימן אישר ביושר ובאומץ לב את כל דברי הביקורת שלו. גם בנושא הזה אין להסיק מסקנות סופניות אחרי משחק אחד. אני מוכן בכל לבי לתת הרבה אשראי לקבוצה הענייה שלנו, ואתייצב כחוק, (אולי בלי חמדה אבל בלב שלם), למשחק היום נגד הרצליה, למרות השידור הישיר בערוץ 5.
ירושלמי אדום 