התפטרותו של אליהו עופר היתה הכרחית, למרות העובדה שאין לי שום נטייה להאשים אותו במצבה של הפועל. עופר הוא מאמן די גרוע, אבל זה לא מייחד אותו ממאמנים אחרים. רוב המאמנים הם שמרנים ובונקריסטים, ואין שום טעם למתוח ביקורת דווקא על עופר. גם אם היינו עושים הכלאה ביולוגית בין שלמה שרף, דרור קשטן, אלכס פרגוסון ויוהאן קרויף, התוצאה היתה די דומה. הכל רקוב בהפועל ירושלים, וגם לשם הייתי משליך פתק לבן, בדיוק כפי שעשיתי בבחירות לראשות הממשלה. השתכנעתי סופית שאין בדעת קברניטי האגודה למכור אותה או להעביר את הניהול לגורם רציני כלשהו. הכל דיבורים, ולכן אין שום תקנה לקבוצה שלנו. יוסי סאסי וחבריו באו לגמור את הפועל ולא לשנות את מצבה, ואני מודה שמקננת בי תחושה של ייאוש.
הרצליה העלובה הביסה אותנו, וסרגי טארטייק ישחק בסוף השבוע נגדנו לא בשורותינו. אני בכלל לא בטוח שבלם בית"ר לשעבר נמצא בכושר משחק, אבל עצם הכישלון להביא אותו מעיד על אומללותנו. כבר חודשים ואולי שנים שאנחנו מחלקים לאוהדים פירורים עלובים של בשורות טובות, שאחר כך מתבדות. אני מבין שמישל דיין עדיין חולם על חזרה לתפקיד בכיר בקבוצה. בניגוד לכמה מעמיתי, שאוהבים את הפועל בדיוק כמוני, לא הייתי רואה את שובו כבשורה רעה לקבוצה, אבל במצב היחסים הנוכחי שלו עם יוסי סאסי אני לא מאמין שזה יתממש. ב- 16 השנים שאני כותב כאן על הפועל העליתי פה ושם רעיונות, אבל כיום אני מסתפק בצפייה מן הצד. קשה לגייס היום את האוהדים, ובלי האוהדים הקיום שלנו הוא תלוש וחסר טעם.
מאלף לדעת, שבכל זאת קיימים כמה שחקנים ותיקים ומסורים, שעדיין מוכנים לטפל מבחינה מקצועית בהפועל. יאיר אסייג הוא מבשר מבשרנו, כדורגלן-עבר שאוהב את הקבוצה ומעורב בפעולותיה כמאמן מחונן של הנוער. המינוי שלו יחזיר לאוהדים את הזיקה לקבוצה, שנעלמה בעונה האחרונה. במצבנו זה חשוב יותר מכל דבר אחר.
לכן ברור לי שרק אסייג יכול לנסות ולהציל את הקבוצה, בעיקר אם יבין שתם עידן שחקני הרכש בהפועל. אם ישכיל לבנות קבוצה על טהרת שחקנים מקומיים (לא איכפת לי אם הם גדלו אצלנו או בבית"ר; גם הצהובים מתפארים באיציק קורנפיין שלנו) אולי יחול כאן שינוי לטובה. יש לאסייג יתרון מבני אחד: יותר גרוע כבר לא יכול להיות.
ירושלמי אדום 