לילי גלילי תיארה ביום שלישי השבוע בהארץ את השבר במחנה השלום הישראלי באורח אינטיליגנטי בדרך כלל. חבל שנפלו בכתבה כמה שגיאות עובדתיות מרגיזות, שאינן מתאימות לעיתונאית כמו גלילי, המכירה היטב של השטח. "גוש שלום" של אורי אבנרי, למשל, איננו ארגון שראה באוסלו "מסמך כניעה שנכפה על הפלסטינים", כמו שכתבה גלילי. ההיפך הוא הנכון. אבנרי ותנועתו תמכו בהתלהבות בהסכם, וראו בו בסיס איתן לשלום בר-קיימא בעתיד. אבל הם האמינו, בניגוד לספקני אוסלו כמוני, שההתפתחויות המדיניות, האיזוריות והבינלאומיות, יובילו להסכם כמעט צודק, שיחסל את רוב רובן של ההתנחלויות, יחלק את הריבונות בירושלים בלי לחצות אותה מבחינה פיזית ומוניציפאלית, וישתית מערכת נורמטיבית של יחסים ידידותיים בין שני העמים. מעולם לא הצטרפתי לעמדה הזאת עד הסוף, חרף העובדה שלא היה טעם להתנגד לצעדי ההידברות, ובעיקר לעצם ההכרה ההדדית בין היישות הפלסטינית לבין מדינת ישראל.
אבל את "הפונדמנטאליסטים" של אוסלו בשמאל הציוני פוקדת מבוכה עצומה, כיוון שהם האמינו שישראל "מוותרת" וציפו להכרת תודה מהפלסטינים. הם סרבו להבין, שעד שהשמאל הציוני לא יבין את את מלוא משמעויותיה של הטרגדיה הפלסטינית בשנת 1948-9 הוא לא יצליח בשום פנים להתמודד בהצלחה עם המציאות באיזור.
ההשלכות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות של חוויית העקירה והפליטות, הטראומה וההשפלה, התמוטטותה של אומה שלמה, את כל אלה נהגו דוברי המחנה השפוי לפטור כגורמים לא רלבנטים בתהליך השלום. הם לא קלטו שבעיני הפלסטינים הוויתור על יותר ממחצית ארץ ישראל-פלסטין הוא עצום, שיאסר עראפת ואנשיו הסתכנו בצעד בעל משמעות היסטורית, שהוביל את ההנהגה הפלסטינית שנחשבה שנים רבות למהפכנית, לאורביט האמריקאי. צריך לזכור היטב שהעם הפלסטיני בגדה וברצועה תמך בצעדי השלום של עראפת ברוב גדול, בבחירות החופשיות יחסית שנערכו שם אחרי ההסכם. תמיד ניסינו להזהיר את מעצבי דעת הקהל באליטות, שההשלמה הפלסטינית עם דו קיום מוגבלת לגבולות 1967. אם ננסה לנצל את המצב שנוצר אחרי התמוטטות הגוש הסובייטי ומלחמת המפרץ כדי להפוך את עראפת לאנטואן לאחד, המשת"ף מצד"ל, נכשיל לא רק את ההסכם, אלא גם את חלום השלום שבו תמך העם הישראלי בכל הסקרים ברוב עצום.
עראפת לא היה ולא יהיה גיבור חלומותינו, אבל הוא איננו בוגד בעמו, ואין טעם לערוך הסכם עם בוגדים, שיעופו מהשלטון במוקדם או במאוחר. הביקורת על השחיתות ברשות הפלסטינית איננה רלבנטית לנושא השלום. בפרספקטיבה כזאת לא נוכל להגיע לשלום עם שום מדינה ערבית. מדינות ערב אינן נורבגיה, ולמען האמת, גם אנחנו רחוקים מאוד מסקנדינביה מכל בחינה אפשרית.
בגידת האליטות במשבר הנוכחי נובעת בדיוק מחוסר ההבנה הבסיסי של הסוגיות העומדות על סדר היום האיזורי. מי שמחליט להתרועע עם תושבי ההתנחלויות הממאירות, מודיע בעצם לפלסטינים, שהוא רוצה לזלול גם את כבשת הרש שנשארה לפלסטינים. לפני כמה חודשים הצגתי את השאלה הזאת לחיים רמון כמראיין בתוכנית שבע וחצי בערוץ הראשון, ואף נקטתי במונח הטעון אבל המדוייק הזה, "כבשת הרש". האיש הזדעזע. הוא באמת חשב, שאהוד ברק הרחיק לכת בנדיבותו כלפי הצד השני. גורלה של ההתנחלות הכהניסטית ב"קבר יוסף" היה צפוי מראש. אף פלסטיני לא מסוגל לחיות עם תומכיו של ברוך גולדשטיין במרכז עיר מאוכלסת כמו שכם. אבל גם חלומו של יוסיביילין על המשך האחזותם של שבעים אחוז מכלל המתנחלים הוא בלתי מציאותי. ניתן אולי להתפשר על כמה שכונות בירושלים בתנאי שיהיו ויתורים הדדיים מתאימים, אבל היה ברור לנו מלכתחילה: או שנחזיר את הכל, או שנאלץ להתכונן למלחמה.
לכן אינני שותף לזעקות השבר של המפא"יניקים ושל הניאו-מפא"יניקים באגף הימני של מרצ (ואולי גם של ימין שלום עכשיו, חרי שאריה ארנון וחבריו הצליחו להביא לרדיקלזיציה שמאלית של התנועה בשנים האחרונות). האופציה של מחנה השלום העיקבי לא קרסה, ועדיין ניתן לבצע כאן מדיניות של שלום אמת, שתביא לרגיעה לשנים רבות. אבל תורת הכזב של הפשרה הטריטוריאלית מבית מדרשה של מפלגת העבודה, שהביאה עלינו את אסון מלחמת אוקטובר 1973 התמוטטה סופית.
בניגוד ליונים במפלגה הזאת, אני מאמין שאסור למחנה הדמוקראטי לרמות את העם. צריך להסביר ביושר לב את המחיר האמיתי ששני הצדדים ישלמו עבור שלום יציב, כדי שהציבור יקלוט שאנואר סאדאת התווה את הקווים האדומים הבילעדיים, שיאפשרו לערבים להסכים להתפייסות איתנו. ניתן לסכם את הדברים במשפט קליט ופשוט: מדינת ישראל בקווי 1967 כן, (אולי עם הפנים לקשר פדרטיבי עם הפלסטינים בעתיד הרחוק), אבל התפשטות טריטוריאלית חד צדדית מעבר לקווים האלה, פשוט איננה באה בחשבון.
הימין, שמשגשג על גלי השינאה והפחד ומסית בגלוי את הפורעים הפשיסטיים נגד האוכלוסיה הערבית הישראלית, מנסה להשכיח שהעולם הערבי קיבל ברובו את הסכם אוסלו, ואחרי חתימתו היתה שם פתיחות מדהימה כלפי ישראל. זה לא אומר, שאנחנו יכולים לרמוס ברגל גסה את גבעת המסגדים של אל-אקצה. אם הפוליטיקאים והעיתונאים שרואים את עצמם כחלק מהמימסד הליבראלי לא יבינו זאת, אז מלחמת נצח עם שכנינו, במצב של בדידות גוברת והולכת בעולם כולו, תהיה נחלתנו לעשרות שנים.
התפקיד העיקרי של כל דוברי המחנה השפוי בארץ, כולל הרוב המוחלט של המתקרנפים כיום והמתעשתים מחר, הוא להנחיל לציבור את משמעותו של המושג המכריע ששמו, "מגבלות הכוח". הקישקושים על "עם חזק", ששמענו השבוע מאהוד ברק, בנימין נתניהו, סבר פלוצקר וכל עדת הקרנפים בתיקשורת האלקטרונית והכתובה, הם מגוחכים. תהליכי הגלובאליזציה והכלכלה החופשית הרסו את לכידות העם, הפכו את שכבות המצוקה היהודיות לפוטנציאל מפחיד לפשיזם, ואת האוכלוסיה הערבית לממורמרת, מיואשת, מבוהלת וחסרת תקווה. ישראל תלויה במעצמת העל האמריקאית מבחינה כלכלית, מדינית וצבאית, ואירופה תתייחס אלינו, בצדק, כאל מצורעים אם נחזור לאריאל שרון ולמדיניות קיבייה וכפר קאסם.
כמדינה אין לנו אופציה כוחנית, ואין לנו אינטרס להשתמש בה. בעצם, כולנו בני ערובה של המתנחלים ותומכיהם, כי רק להם יש אינטרס בעימות דמים שיגשים את חלומם הרטוב על יישות יהודית בתנאי מצור, ניתוק מהעולם, חיסול הדמוקראטיה היהודית-ערבית בתוך ישראל, ואולי גם השתתתה של המדינה על ברית לאומנית-דתית-חומיינסטית, שהעולם כולו יהיה נגדה, והיא תהיה נגד כל העולם. לכן אני בטוח שהקרנפים של היום, מגעילים ככל שיהיו, יבינו תוך זמן קצר שהם מוליכים לא רק אותנו, אלא גם את עצמם, לתוך המלכודת של שרון-ליברמן והמתנחלים. התלכדותה של חזית חילונית-ליבראלית-שמאלית-יהודית-ערבית למען השלום, חשובה הרבה יותרמהאחיזה במוסרות השלטון ברגע זה.
ברור לי שההצבעה עבור ברק, שבה תמכתי גם אני בלית ברירה, היתה מיקח טעות. אם נתניהו היה עכשיו ראש ממשלה, ניתן היה בקלות לאסוף רבבות למאבק נגד הגזענות, נגד הפשיזם ובעד השלום, וגם אנשי מפלגת העבודה ומרצ היו איתנו בחזית הזאת, אולי אחרי תקופה קצרה של הסתגלות כמו בזמן הפלישה הנפשעת ללבנון בשנת 1982. אבל כאשר האחראי לשפיכות הדמים במגזר הערבי-ישראלי הוא שלמה בן-עמי (שלא מוכן אפילו לפטר את הקלגס אליק רון), אז השבר עם האזרחים הערבים, שהם בני בריתינו היחידים במאבק למען השלום, הוא חמור מאין כמוהו.
מדיניות היריות חייבת להיפסק מייד (דווקא מתן וילנאי קלט זאת ראשון), ובקורבנות הערבים יש לטפל כאל חללי ופצועי פעולות איבה. מחנה השלום חייב להבין את ההבדל המהותי בין מתקוממים ערבים החיים בתנאי דיכוי, לבין ההתפרעויות הפחדניות של הרוב היהדי המדכא, המסתתר מאחורי המשטרה והצבא. גם השמאל הצרפתי התלבט שנים עד שהגיע למסקנה "ששחורי הרגליים", המתנחלים הצרפתים באלג'יריה הם פשיסטים, ואילו לוחמי הפל"ן המתקוממים הם לוחמי חופש. לגבי המיגזר הערבי בישראלי, הדברים יותר פשוטים. חרף הרגשות העזים שפרצו החוצה, הם אינם מערערים על עצם קיומה של המדינה, וגם לא על רצונם להיות אזרחים בה. אבל הם דורשים מדיניות חדשה כלפיהם. כיוון שפרטתי כאן עשרה סעיפים של אסטרטגיה לפתרון בשבוע שעבר, לא אחזור עליהם כאן. אבל הם תקפים, ובלי יישומם לא נצא מהצרה הזאת.
אני מקווה שהלחץ הבינלאומי המאסיבי על ברק יעשה את שלו, והבעירה בשטחים תתחלף במשא ומתן מדיני ומזורז. אבל ראש הממשלה האטום שלנו, שנהג במזכ"ל האו"ם קופי ענאן באותו סגנון יהיר ומטומטם שבו נקט כלפי ערביי ישראל, מכשיל את המשימה האסטרטגית החשובה ביותר של החברה הישראלית, ההתפייסות האמיתית עם 18 אחוזים מכלל האוכלוסיה. הסיסמה הישנה שלנו, "אחווה יהודית-ערבית" הפכה לחשובה ולרלבנטית עוד יותר כיום. יש להתארגן להגנה על האזרים הערבים מפני הפורעים הפשיסטים, לגייס מחדש את האליטות למשימה הזאת, להביע שוב את אהדתנו למיליון אזרחים ערבים שוחרי שלום, שמילאו בכישרון ובמסירות את תפקידם כגשר בינינו לבין אחיהם הפלסטינים. במוצאי שבת השבוע פנו בערוץ הראשון אל רחבעם זאבי כאל בעל חזון שצדק לאורך כל הדרך. אבל זאבי מציע לנו דרך הרת אסון, ששום ישראלי הגון לא יוכל לחיות איתה. ההונאה הקולקטיבית של מפלגת העבודה לדורותיה, של ישראל גלילי, יגאל אלון, משה דיין, גולדה מאיר, שמעון פרס, יצחק רבין (עד לחודשים האחרונים, ההרואיים, לפני מותו), של אהוד ברק ושל שלמה בן-עמי נחשפה, ולכן גם מתה השבוע. אבל הפרספקטיבה של אחווה יהודית-ערבית בתוך ישראל, ושלום עם הפלסטינים ועם מדינות ערב במסגרת האיזורית, חיה וקיימת, למרות הימים הנוראים שעברו עלינו.
ירושלמי אדום 