מחלת רוח קיצונית מאופיינת גם בניתוק דראסטי מן המציאות. מנקודת מבט זו, סינדרום ירושלים איננו אלא שגעון קולקטיבי, שלקה בו ציבור שלם. בין הסימפטומים המובהקים מצאנו לא רק התעלמות מהעובדות ומהשלכותיהן, אלא גם אטימות מוזרה לתופעה, שהעולם כולו סירב להכיר בעובדות שיצרנו בעיר. המטורפים לא הפנימו את הנתונים, התייחסו לעוינות של מיליארד מוסלמים כאל פאטה מורגנה, ציפצפו גם על העולם הנוצרי, על האו"ם-שמו"ם, על יחסי הכוחות, ועל המרכיב המדיני-כלכלי בעוצמה הכללית של אומה כלשהי. כיוון שלא מדובר באנשים טיפשים, אני מעדיף לחפש את הגורמים הנפשיים בתיסמונת העצובה הזאת. אחרי הכל, גדולי המאמינים בירושלים השלמה הגיחו לאוויר העולם דווקא משורות מפא"י הפרגמטית, והנגע הזה לא פסח גם על מנהיגי ואנשי השמאל הציוני.
כבר בימי לוי אשכול ניסו אנשי מפלגת העבודה להפריד באורח מלאכותי בין הפתרון לשטחים הכבושים, לבין ירושלים "שחוברה לה יחדיו". טדי קולק שיתף פעולה עם כל פעולות המימסד המדיני והבטחוני ליצור עובדות בעיר, כמו הריסת שכונת המוגרבים ליד הכותל (פשע מלחמה לפי כל קנה מידה אובייקטיבי), הפקעת רכוש ערבי כדי להרחיב את הרובע היהודי ולהוציא משם כל תושב ערבי, שלא לדבר על הבנייה המאסיבית של שכונות מכוערות מכל צידי העיר, שנועדו לקדם את ייהודה.
בשנת 1978 הייתימעורב בנסיון להריץ רשימה למועצת העיר בראשות הד"ר יעקב ארנון, וניסחתי עבורה מצע שדיבר במפורש על חלוקת העיר ומתן ריבונות לפלסטינים. ארנון כמעט נבחר למועצה, אבל המאמץ האדיר שלנו הוכשל על ידי ציונים סוציאליסטים טובים בתוך תנועת של"י, שהעדיפו לבחור ברשימה של קולק, "ירושלים אחת", שעצם שמה העיד על המגמות הסיפוחיסטיות שלה. הסיפור העצוב הזה נמשך לאורך כל הדרך. אנשים בעלי דיעות יוניות בכל הנושאים הסתייגו מכל רדיקליזם כאשר דובר בירושלים. המגמה להוציא את העיר מחוץ לפוליטיקה ולהעביר אותה לתחום המטא-פוליטי הצליחה מאוד. כמעט שלא ניתן היה לקיים ויכוח מסודר ושפוי על הנושא הזה בפורום פוליטי או תיקשורתי כלשהו.
גם מרצ הקפידה כל השנים על מצע שדיבר על ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל, חרף מחאותיהם של פעילים רדיקליים מן השורה, שהושתקו על ידי יוסי שריד ויתר חברי ההנהגה. טקסי "יום ירושלים" נחוגו בהשתתפות אנשי מפלגת העבודה ומרצ, ושום בית ספר, כולל הניסויי, לא החרים אותם מעולם. הקושי הפסיכולוגי העצום להסביר עתה לציבור את הוויתורים ההכרחיים בעיר, נובע ממאמצי אנשי תנועת העבודה, במובן הרחב של המונח הזה, לחנך את הציבור על ערכי ירושלים השלמה. כך התירה עיריה של העבודה למתנחלים מטורפים למחצה לחדור לירושלים העתיקה ולהתעלל בתושבים המקוריים שלה; כך הצליחו אנשים ליבראליים לבנות מטדי קולק דמות של מדינאי נאור, למרות שכל חייו היה איש חשוך, שאף הביע תמיכה גלויה בדרום-אפריקה של האפרטהייד
ירושלמי אדום 