לא הייתי צריך לצפות בתמונות המבהילות ממרכז העבודה ביום ראשון כדי להתחזק בהחלטתי לקרוא לציבור לא להצביע עבור אהוד ברק. אבל הן חיזקו את מחוייבותי הרגשית למגמה, שהתגבשה אצלי דווקא בתהליך של חשיבה שקטה וראציונלית. ראש הממשלה חושב רק על עצמו, וקיבל את הכרעתו (שיוסי שריד קורא לה "אמיצה") בהתייעצות עם הכלב, החתול ושני בני משפחה. המזכ"ל רענן כהן, שהיה מבקר חריף של ברק עד שקיבל את ליטרת הבשר שלו, אירגן הצבעה בנוסח ניקולאי צ'אושסקו, ואת קומץ העסקנים המבוהלים ליוו באורח צמוד ומאיים אנשי המשמרות האדומים מהנוער העובד.
כמובן שעסקנוני הנוער האלה אינם ראויים אפילו לתואר המפוקפק "משמרות אדומים". אין להם אידיאולוגיה, והם נרתמו למען מנהיג שחיסל את הקשר של מפלגתו עם הציבור הערבי, הרס את המפלגה עצמה, חיזק את הנטיות התאצ'ריסטיות בתוכה, והפך לאחראי ראשי לביזוי זכויות האדם של הפלסטינים בתוך ישראל ובשטחים. תופעת הנוער העובד הקונפורמיסטי, והשתתפותו הקולנית בישיבות פוליטיות של מפלגת העבודה היא מצערת. כאשר הנוער הופך ליותר שמרני מאשר המבוגרים יש מקום לדאגה. ייתכן שהנערים האלה חשים, שברק ואנשיו מגינים על אורח חייהם הנוח מפני איזה איום טמיר ולא מובן, שאותו מסמל "הימין". מבחינה פוליטית הם עצמם ימין, בלי מרכאות, והם מטפחים את זכויות היתר של האליטות. אין לזה שום קשר עם "שמאל", והעמידה האיתנה, נעורה מכל חשיבה העיונית, לימינו של המנהיג מעוררת חלחלה.
המחטף הבולשיביקי והפחדני של ברק ורענן כהן לא יעזור להם. גם אם התרגיל השקוף של ברק יצליח, והוא ינצח את מועמד הליכוד בבחירות (זה לא יקרה), לא מגיעה לו טיפה של כבוד. אז מה אם הוא יהיה שוב ראש ממשלה, בכנסת שהרכבה הסיעתי והאישי הוא בלתי אפשרי? זה משרת רק את צרכיו האישיים, בלי שום קשר לגורל המדינה, לתהליך השלום ולצורך לבנות כאן חברה שיוויונית יותר.
בנאום ההתפטרות שלו היתווה ברק מצע בחירות נצי, גולדה מאירי, שמהווה נסיגה של עשרים שנה ויותר בפוליטיקה של מפלגת העבודה. אנחנו כבר עברנו שנה וחצי עם ראש ממשלה כזה, עם כנסת כזו, ועם שיתוקה המוחלט של האופוזיציה היונית במדינה. מי שיצביע בכל זאת עבור ברק, אחרי שהתנסה בכל אלה, מגיע לו לחיות במדינה שתהיה פועל יוצא מהצבעתו.
*************
השרה דליה איציק הודיעה, דקות מעטות אחרי הופעתו הבומבסטית של ביבי נתניהו בטלוויזיה, ש"מחנה השלום חוזר לתמוך באהוד ברק". היא בוודאי מתבדחת. בעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצה, שבה נרצחו מאות פלסטינים ואלפים הפכו לבעלי מום, מנסה חברה בממשלת ברק לדבר בשם השלום ומקדמיו. אחר הופעתו המהוססת של יוסי שריד יש מקום לחשש, שכמה ורדרדים באמת יקבלו פיק ברכיים, ויסרבו ללמוד את הלקח מעידן ברק. שר המשפטים יוסי ביילין היה, כצפוי, ראשון המתקפלים. מבחינה רעיונית הוא נישאר, לאורך כל הדרך, הקול האופוזיציוני הרציני היחיד נגד השתוללותו של ברק, אבל כאשר המצב דורש ממנו גילוי של מנהיגות אמיתית, הוא מתגמד ומתכווץ, רץ לבמת מרכז המפלגה, נושם עמוק ומפליג בשבחיו של הבוס.
כאשר מנהיג מרצ שריד מדבר על "מועמד שלישי" (הוא כנראה צופה מראש את הלחץ האופוזיציוני של אנשי השמאל האמיתיים בתוך תנועתו) הוא מגחך בסגנון המפא"יניקי הידוע, ומסביר מדוע זה טוב לברק מבחינה טקטית. אבל אותנו האינטרס של ברק לא מעניין. קודם כל יש להביס אותו, ואת האשלייה שהוא יכול או רוצה לקדם את השלום ואת השיוויון החברתי. אחר כך יש לגבש אופוזיציה ענקית, יהודית-ערבית, נגד משטר הליכוד וסייעניו. "מחנה השלום" שעליו מדברת איציק, בהנהגת ברק ובכיכובם של בנימין בן-אליעזר, שלמה בן-עמי, רענן כהן ואבי יחזקאל, קיים רק בדימיונה הפרוע. החבורה הזאת, שאחראית באורח ישיר לפרעות בפלסטינים בשטחים ובישראל עצמה, היא פסולה לחלוטין מכל הבחינות. החלקים הסבירים במפלגת העבודה, שגם הם כשלו באורח מחפיר במבחן האירועים האחרונים, שותקו לחלוטין ונאלצים עתה להגן על ברק מפני האיום של נתניהו. כהומניסט, אני מרחם עליהם מעומק לבי, אבל מבקש מהם שלא יעיזו לדרוש מאיתנו להשתתף במשחק הזה. התקווה היחידה להצלת השמאל והשלום (לטווח בינוני וארוך) היא להביס את ברק עכשיו. אני מקווה שחבר הכנסת עיסאם מחול יצליח בתוכניתו להציב מועמד מוסכם של מחנה השלום היהודי-ערבי. המאבק בין שני המועמדים העיקריים (זה בכלל לא משנה אם מדובר באריאל שרון או בנתניהו) איננו אלא משחק פנימי בתוך הקונספציה הנצית, שתביא למלחמה כוללת באזור. מחנה השלום האמיתי יתגייס למען פינוי כל ההתנחלויות, ולא בעד אינוס הפלסטינים לסבול את נוכחותם של שמונים אחוז מהמתנחלים כפי שרוצה ברק. אני רק מקווה, אבל לא בהכרח מאמין, שיימצא מועמד מוסכם, ולא יהיה פיצול מיותר בתוך השמאל.
*************
בחודשיים האחרונים חדלנו לעסוק בנושא הכלכלי-חברתי. אני נוקט במתכוון לשון של גוף ראשון רבים, כיוון שכולנו היינו שטופים בנושא המדיני, וזה אפילו מובן לאור הנסיבות. אבל שום נסים לא התחוללו בחברה הישראלית בתקופה הקשה שעברנו. המובטלים נשארו בלי עבודה, מערכת הבריאות ממשיכה לקרוס, הפערים בהכנסות עומדים בעינם, והמיגזר הערבי, המקופח ממילא, נזרק על ידי המימסד והציבור לפח האשפה של המדינה.
הדיון הציבורי בנושאים האלה הופך לרדוד יותר מיום ליום. אין כיום ויכוח רציני על שולטים ונשלטים מבחינה כלכלית או על ההגמוניה של העשירון העליון במשק ובחברה, שלא לדבר על חילוקי דעות בין המועמדים העיקריים לראשות הממשלה, ששניהם ניאו ליבראלים ותאצ'ריסטים. אריאל שרון הוא אולי סוציאליסט לאומני, בהשוואה לבנימין נתניהו ולאהוד ברק, אבל הדיון בו מיותר. ברור שלמועמדותו אין סיכוי רב, וגם אם יתמודד, קופת השרצים שלו בכל נושא אפשרי מונעת תמיכה בו מטעמים סוציאליים.
כמעט כל ההתבטאויות בנושאים החברתיים עסקו בנסיונות של ח"כים מסיעות שונות "לשדוד את קופת המדינה למען אינטרסים סקטוריאליים". כיוון שאין כאן מחלוקת אמיתית על טיב המשטר הכלכלי, ורוב המפלגות מתייחסות לקיומה של כלכלת שוק רדיקלית כאל אקסיומה, הידרדר גם הוויכוח על נושאים כאלה לגזענות הבוטה, שמאפיינת עתה את התרבות הפוליטית הישראלית בכל היבטיה. החוק (המוצדק) המפצה משפחות מרובות ילדים הוגדר כ"אנטי ציוני" כיוון שהוא מקפל בתוכו חלוקת הכנסה המיטיבה עם ערבים ועם חרדים. אם חוק סוציאלי חשוב זוכה לגינוי בשל זהותם של המוטבים בנימוקים ציוניים, אז לפחות הציונות של המגנים היא גזענית, ממש כפי שקבעה העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1975. כבר כתבתי כאן בעבר שהמאבק הפוליטי בישראל הוא לא רק על דרך הטיפול במצב שנוצר כאן בשנת 1948, אלא גם על יישום ההישגים שנחשבים באירופה למובנים מאליהם מאז שנת 1848. כולם התחלחלו כאן מקיומו של מנהיג פשיסטי רומני, שמבקש לשנות את החוקים בארצו כדי לפגוע באנשים ממוצא אתני מסויים. וחבר הכנסת יובל שטייניץ, שהפסיק לרגע ללקק לש"ס, רק כדי לפגוע בערבים השנואים עליו? במה הוא שונה מהגזענים באירופה של היום, שמתנכלים לזכויות המיעוטים בארצם? אבל ש"ס הלאומנית מוכנה לסלוח לשטייניץ גם את ההתרסה שלו נגד החוק. האהבה שלהם לליכוד היא חד-צדדית (אנשי הליכוד בזים לש"ס) אבל גם חשוכת מרפא.
בהעדר חשיבה אלטרנטיבית בנושאים חברתיים-כלכליים, מתייחסים באליטות לקריאות התיגר של הסוציאליסטים המעטים בתוכנו בביטול. בשנות החמישים טען מנהיג מפא"י בחיפה יוסף אלמוגי, שכל האינטלקטואלים אינם אלא "חצי מעברה" מבחינה אלקטוראלית. היום הפכו הסוציאליסטים לחצי מעברה. סיעת העובדים בכנסת מונה רק שני ח"כים (אחד מהם ליכודניק), ושאר הסוציאליסטים במיגזר היהודי מפוזרים ומבודדים. כמו בנושא הפוליטי, גם במישור הסוציאלי ניתן למצוא שמאל אמיתי בעיקר במיגזר הערבי. אתם מחפשים פועלים שמצביעים חד"ש? יש, והרבה, אבל הם בעיקר אזרחים ערבים.
ניתן לארגן כאן שמאל יהודי-ערבי חזק, שינסה לשנות גם את חלוקת ההכנסות, להגדיל את תשלומי ההעברה, ולאלץ את העשירים לממן את השינויים המתבקשים באמצעות מסים ישירים. אבל לשם כך חייב השמאל היהודי להתגבר על מחסום הגזענות. אני מפנה את הדברים האלה בעיקר לשמאל מרצ, ואפילו לכמה סוציאליסטים דמוקראטים טובים במפלגת העבודה (אני מתכוון לחברי השורה, לא למנהיגים). אם הם יסרבו לחבור לאינטרנציונליסטים ערבים מטעמים גזעניים (אפילו אם יקראו לזה, "ציונות"), נאבד סופית את כל הציבור הערבי לדתיים וללאומנים שם. בביטוי הקולקטיבי "נאבד" אני מתכוון לשמאל, לא למדינה.
לכן להכרעה שלנו בבחירה לראשות הממשלה יש חשיבות כמעט היסטורית. אם כל אנשי מרצ ידבקו בברק, הם בעצם יאמרו בכך לאזרחים הערבים, שהפשעים נגדם ונגד בני עמם לא מעלים ולא מורידים לשמאל הציוני. אסור לסוציאליסט יהודי כלשהו לשכוח, אפילו לרגע, את מצבם של ערביי ישראל בכל טבלאות חלוקת ההכנסות. המשך האפלייה החברתית מסיבות לאומניות הוא בלתי נסבל, ואם איזה איש מרצ חושב בלבו שאליק רון ממשטרת הצפון מגן עליו בפני הערבים הישראלים, אז מוטב לו באמת להצביע שינוי.
ירושלמי אדום 