קשקוש, אוגוסט 2000

זה אולי נדיר בארצנו, המבועתת בדרך כלל בבעיות אמיתיות ונוקבות, אבל השבוע אני ממש מתבייש להעסיק את הקוראים בנושאים העיקריים שכבשו, בהינף יד יחצני, את סדר היום הלאומי. פרשת הקצין העריק ואהובתו המהוהה הגיעה אולי לכותרת הראשית של ידיעות אחרונות, והוצגה כעלילת ריגול מפוארת וחובקת-עולם, אבל עיון קל בפרטים העלה, שבסך הכל מדובר באמריקאי סהרורי ובחברתו העילגת ותאבת הפירסום. גם ג'ונתן פולארד משך אליו טרמפיסטים מפוקפקים, ובצידם גם לאומנים מתוסכלים, שסבורים שעימות חזיתי עם ארצות הברית יציל אותנו,  אולי, מהמזימות המסוכנות של מבקשי השלום. בעידן הקמעות וגילגולי הנשמות, אנחנו נאלצים להתייחס לנושא כזה כאל אירוע חדשותי. הדיון הרציונלי בסוגיות מבניות הופך יותר ויותר לנדיר. גר הצדק, שהפך לתינוק שנשבה בחצרה של התנועה הקיצונית והמסוכנת ששמה חב"ד, היה צריך להיות נחלתם של אנשי תא כתבי הדת (שעוסקים בנושא חשוב ומכובד), אבל ב"ידיעות" ביקשו להעלות אותו בדרגה  ולהפוך אותו לסנסציה מדינית ומודיעינית ראשונה במעלה. הנסיון האומלל הזה נועד מראש לכשלון, בעיקר בשבוע שאהוד ברק ואנשיו ניכסו לעצמם את כל הכותרות.

המריבות והמרירות בחצרו הביזנטינית של ראש הממשלה הן בעיקרן חומר בידורי ורכילותי, ורוב הדמויות המעורבות בדרמות הסכריניות האלה מעניינות אותנו כקליפת השום. לעומת זאת, הדיווחים מעידים על חוסר רצינותו של ברק, על החובבנות שלו, ועל התמכרותו המוחלטת ליחצנות כתחליף למדינאות. אחרי שהשפיל ומידר את כל שריו, והשניא את עצמו על מפלגתו, הוא הוכיח לכולנו שגם את לישכתו הוא לא מסוגל להפעיל כהלכה. זה חבל, כי הוא מחוייב כיום למדיניות מרחיקת לכת (יחסית) כלפי הפלסטינים,  אבל פשיטת הרגל שלו כפוליטיקאי מכרסמת במהירות בתדמיתו כמדינאי.  ברק לא קולט את תפקידו של הפרלמנט במשטר דמוקראטי, וביזוי הכנסת יעלה בסופו של דבר ביוקר דווקא למחנה שהוא עומד בראשו. אחרי ששילמנו מחיר כל כך כבד בגלל שיטת הבחירות הישירות לראשות הממשלה בעידן נתניהו וברק, רק משקיפים משוחדים עדיין מסוגלים לתמוך בה. שני ראשי ממשלה ברציפות השתכרו מהכוח, התעלמו מהכנסת, ובכך חיבלו גם בתהליך השלום. הטענה של ברק שיש לו מנדט ישיר מהעם היא פרוניסטית וחצופה, וגם  טענת הנגד של הימין היא מופרכת. הדמוקראטיה נותנת לכם לגיטימציה להשתלט על עם אחר, ולמנוע מהפלסטינים את זכויותיהם הדמוקראטיות? טענה נואלת כזאת אפשר להשמיע רק בסביבה האקלוגית המאפיינת את התרבות הפוליטית הישראלית. המשחק הפוליטי בתוך ישראל מתנהל במישור לא מציאותי, ואין מוצא מהמצב הנוכחי בלי שינוי השיטה, לקראת בחירות חדשות בהקדם האפשרי.

לכן קשה (וגם לא צריך) להתייחס ברצינות ל"מהפכה החילונית" של ברק. נכון שהיא נובעת ישירות מהלקחים המרים של "קואליציית ליברמן" שאיפשרה לימין לנחול ניצחון טראומטי כזה בבחירות לנשיאות המדינה, , אבל הנסיון של אנשי ברק לפצל את המחנה הדתי-לאומני-חרדי בגימיקים חיצוניים הוא חסר סיכוי. המכנה המשותף החילוני נועד לעקוף את הקו המפריד האמיתי בין האוכלוסיות השונות של ישראל,   ואני מתכוון לפער המעמדי. אם ברק חולם על מערך שיכלול את הערבים ואת השמאל הישראלי, כדי לקדם את מלחמת המעמדות של שני העשירונים העליונים המממנים אותו נגד שאר חלקי החברה, הוא טועה ומטעה.

ערביי ישראל לא יוכלו לשתף פעולה לאורך זמן עם מדיניות שמנציחה את קיפוחם,  למען "תהליך שלום" ערטילאי. גם השכירים לא ישלימו עם המשכורת הנמוכות ועם הפערים החברתיים-כלכליים, רק כדי להבטיח את כינונה של חוקה, בכפיפה אחת עם  ריבוד מעמדי, ברוחו של טומי לפיד. מס השפתיים שהאליטות משלמת מעת לעת לחשיבות הגדולה, כביכול, של חוקה כתובה למדינה, איננו אלא מסווה לא מוצלח, שלא מצליח להסתיר את האינטרסים המעמדיים החד-משמעיים. יוזמי הבחירות הישירות לראשות הממשלה, וגם אנשי לפיד הטוענים, ובצדק, שברק אימץ בשבוע האחרון את מצעם, רוצים לבלום כל תסיסה חברתית באמצעות שליטתם בחברה האזרחית. גם המכון הישראלי לדמוקראטיה הוא בעיקר מכשיר ליישומה של האידיאולוגיה התאצ'ריסטית, ולהנצחת הפערים הכלכליים בחברה. השאלה המסקרנת היא, האם מרצ מבחינה במילכוד הזה, הקוסם לרבים מבוחריה, או מעדיפה לבחון דרכים ליצירת דיאלוג אמיתי עם האוכלוסיות החלשות מבחינה  כלכלית, כלומר הערבים והמזרחים.

מרצ השמאילה בשנה האחרונה, בעיקר בנושא החינוך והדיור, וגם חברים רבים במפלגת העבודה לא ישלימו עם הרחבת הפערים במערכת הבריאות. רק לעתים רחוקות מאוד מבחינים המשקיפים הפוליטיים בתופעה המעניינת של הזדקנותם ההדרגתית של בוחרי מפלגת העבודה, שרק מעטים מביניהם הם עשירים או אפילו אמידים. אני יודע שהתנהגותה התמוהה והבלתי אחראית של הנהגת ש"ס מעוררת שינאה אמיתית בקרב ציבורים רחבים במחנה הדמוקראטי, אבל בלי מדיניות מתוכננת לצימצום ממשי של הפערים הכלכליים, אין סיכוי למשוך המונים רחבים לרפורמות בנושא הדתי והאזרחי.

אם פיתויין של המפלגות הרוסיות להצטרף למחנה ברק כרוך, כמדווח, בהשתחררותו של ראש הממשלה מתהליך השלום עם הפלסטינים ועם הסורים , אז איך הוא מעז אפילו לחלום על צירופם של הערבים ושל נציגי השמאל היהודי לקואליציה שלו? אין לנו אלא להתייחס לתוכנית הגרנדיוזיות של ברק כאל תרגיל מביש ביחסי ציבור, שחושף את ערוותו כפוליטיקאי פופוליסטי ולא רציני. התערובת של תאצ'ריזם עם תיבול בלייריסטי, במדינה הזקוקה למהפכה חברתית ולשינוי  דראסטי באוריינטצייה המדינית, היא דוחה בעליל. כאשר יחליט ברק להתייעץ עם אידיאולוגים כמו זאב שטרנהל, וישלח את כל היאפים המייעצים לו כיום הביתה, נוכל אולי להתחיל להתייחס אליו ברצינות. בינתיים חייבים כל הח"כים הרציניים מכל המפלגות להציל את הפרלמנט על ידי יוזמה מהירה להחזרת שיטת הבחירות הקודמת על כנה.