קצת הצטערתי שכדור הניצחון של סלים טועמה שיפשף בדרכו לרשת את קרחתו של יוסי אבוקסיס, שהוא שחקן אהוב עלי במיוחד חרף התיקולים המגושמים שלו. הצדק הפואטי דרש שהשער יהיה של טועמה נטו, אבל גם כך שמחתי בגינו של הקשר הצעיר והמוכשר הזה. כבר שנים שאין לי שום זיקה להפועל תל-אביב, והחגיגה הפרטית שלי הפעם היתה פוליטית לגמרי. הקריאות הגזעניות קיבלו ביום ראשון בערב עונש די חמור, ואני לא משלה את עצמי שניצחונו של טועמה שם להן סוף פסוק. מול הצריחות מקפיאות הדם של "מוות לערבים" ו"טועמה מחבל", אני מציב כאן את האנטיתזה: "אחווה יהודית-ערבית" ו"טועמה שחקן גדול".
את המכה הניצחת לגזענות ביציעי טדי ינחית רק כוכב ערבי במדים הצהובים-שחורים של בית"ר. זה עבד בלידס, במארסיי, בפרנקפורט ובדרום-מערב לונדון (צ'לסי). אני משוכנע שרוב אוהדי בית"ר היו מאמצים אל לבם שחקן כמו טועמה, או נג'ואן גרייב במיטבו. אם הקומץ הפשיסטי ייפלט כתוצאה מכך, בית"ר רק תרוויח. אסור שאיצטדיון מושקע כמו טדי יהפוך למיפגע אקולוגי, בעטיים של גיזענים משולחי רסן. לא רק השליטים החדשים בבית"ר, אלא גם משה דדש ואברם לוי, ניסו במשך השנים לשנות את התדמית של אוהדי הקבוצה. אמרתי להם אז, ואני חוזר על כך שוב עתה, שדיבורים לא יועילו. רק כדורגלן ערבי (רצוי יותר מאחד) בהרכב הראשון של הקבוצה יביא לשינוי המיוחל.
נסים בכר ניסה במוצהר לבוא לקראת הקהל, ויש לשבח אותו על כך. כיוון שמדובר במופע בידור המוני, צריך להגביר את האלמנט המבדר הטמון בו. שטות לייחס את ההפסד ל"מערך ההתקפי" של בכר. כל שחקני בית"ר, למעט איציק קורנפיין, היו שרויים בהלם קרב מוחלט החל משריקת הפתיחה. שחקני הפועל תל-אביב נלחמו כמו צ'רנוחה, והיריבים מבית"ר התנהגו כמו במסיבת תה בכפר אנגלי, בביתה של הבתולה הזקנה המקומית. כך לא ניתן לנצח בכדורגל המודרני, ורק טיפשים דיברו על התוצאה הצמודה. בלי קורנפיין היו האורחים מבקיעים שישיה כבר במחצית הראשונה. הבית"רים לא השתדלו, ועל אף השינאה המוזרה הקיימת כאן כלפי ג'ובאני רוסו, חסרונו היה מורגש מאוד. מכל שחקני השדה רק המחליף קובי גנון הציג משחק סביר, וכל אוהדי בית"ר שראו את המשחק בטדי או בבית, יודעים זאת היטב.
דיברנו השבוע עם המאמן בכר בתוכנית "הרכב ראשון" ברדיו ירושלים, וכל מדורי הספורט ציטטו אחר כך את תדהמתו מן העובדה, שלא נוצר שום קשר בינו לבין המאמן הקבוע אלי גוטמן. בכר נעלב, ובצדק, ואני מתפלא על גוטמן, הרגיש מאוד לכבודו, שלא הקפיד בכבוד מחליפו. הבלגן בקבוצה הוא מבני: המנכ"ל שמעון בטאט איננו שולט בעניינים, גוטמן חלה ומנתק מגע, לבכר אין מושג מה קורה, ורק תוך כדי שידור נודע לו, שחזרתו של גוטמן איננה מייידית, ושעליו להכין את הקבוצה לפחות לשני המשחקים הבאים. מנתוני עבודת השטח של עמיתי בכל העיר וברדיו אני מסיק, שכמעט כל המערכת רוצה בעזיבתו של גוטמן, ושעתה מדובר בעיקר בתנאי הפרישה. כיוון שצפיתי את הכישלון, ואיבתי לכדורגל של גוטמן (גם כשהוא משיג אליפויות) היא ידועה, אני מקווה שהמאמן הבא של קבוצה חשובה כמו בית"ר יידע לנווט אותה ברוח יורו 2000 , ולא ברוח הכדורגל הגרמני של אמצע שנות השבעים.
וגוטמן? אצל הדובר לשעבר יוסי אולמרט הבחנתי בהסתייגות אישית מהמאמן, גם בשל העובדה שאולמרט דוגל בגלוי בכדורגל התקפי, וגם כיוון שלא היתה כימיה ביניהם ביחסי העבודה בבית"ר. היחס שלי כלפי גוטמן הרבה יותר מורכב ואמביוולנטי, והביקורת שלי נגדו היא מקצועית בלבד. אבל השידוך הזה נכשל לחלוטין, ENOUGH IS ENOUGH , ואני מסכים עם חיים רביבו, שההקפדה על כבודו של המאמן צריכה להיות גם נחלתו של גוטמן עצמו. אני לא מפרגן לאף קפיטליסט, ולא איכפת לי אם גוטמן יקבל מגד זאבי פיצויים מפליגים, אבל אין שום טעם לאפשר לו להמשיך לאמן את בית"ר.
ירושלמי אדום 