אני מתנגד לכל ניסיון לבודד את ארבע הדקות האחרונות במשחק כדורגל, ולתלות בהן את כל התקוות או לחילופין את כל האכזבות. שער השיוויון של הפועל באר-שבע הובקע אחרי טעות כפולה בהגנה, ובעטיו הפסדנו שתי נקודות יקרות ועברנו זמן קשה מבחינה רגשית. כל זה לא משנה את העובדה, שהנקודה בבאר שבע היתה ונשארה הישג גדול, ושהפועל נלחמה בכל מאודה, כמו בעונת הגביע תחת יוסי מזרחי. את ההישג הזה אסור לשלול מהמאמן הטרי והבלתי מנוסה ישי בן-הרוש. לדעתי הוא טעה בהחלפתו של שי אהרון, ואולי היה עדיף להשתמש במחמוד סלמן, כדי להחזיק בכדור ולאפשר להגנה לנשום. לכן גם ספגנו מיתקפה אדירה בעשרים הדקות האחרונות, אחרי משחק די שקול עד אז. כך שבה אלינו שוב תיסמונת הדקות האחרונות, שהביאו לאובדן ארבע נקודות נגד כפר-סבא ונגד הפועל באר-שבע, וכמעט עלו לנו בשתי נקודות נוספות נגד אחי נצרת.
ובכל זאת אני מרגיש טוב ונינוח עם בן-הרוש ליד ההגה. הוא משלנו, איכפת לו, וזה כל מה שאנחנו צריכים בשעה הקשה הזו. הלחימה הנהדרת של הקבוצה גימדה את באר-שבע העדיפה, והוכיחה שלקבוצה יש עדיין רצון קיום קולקטיבי. בסך הכל אני לא רואה שום הבדל משמעותי בין הפועל לבין יתר 11 הקבוצות בליגה. אני לא בטוח שנצליח להדביק את פער הנקודות, אבל מבחינה מקצועית ומוראלית יש עדיין יותר מצל של סיכוי.
בצד הזכות יש לרשום גם את ההתקדמות הגדולה ביכולתו של רם סטי. מאז פרישתו של מישל דיין לא היה לנו קשר התקפי אמיתי, המסוגל לנווט את חבריו וגם לאיים על השער. בשלהי הקריירה של דיין נמצאו אוהדים שפיקפקו בתרומתו לקבוצה. תמיד חשבתי שהם טועים, ונדמה לי שהגעגועים למישל (השחקן) הם נחלת כל אוהדי הפועל. אבל במחזורים האחרונים סטי מתחיל לממש משהו מהפוטנציאל שלו. בבאר-שבע הוא הוכיח שיש לו מיומנות, וגם רצון עז לתרום וליישם את כישוריו לטובת הקבוצה. התגלית הזאת לבדה שווה עוד עונה, טובה יותר, בליגה הלאומית.
גם ג'ון מידלולה משחק עתה בביטחון ובשטף. הוא שחקן בלתי צפוי. לעיתים נדמה שהאתלטיות והכושר הגופני שלו מעמידים אותו בשורה הראשונה של השחקנים הזרים בארץ; במשחקים אחרים הוא מפגין פיזור נפש ואפילו חוסר מושג. אז מיהו מידלולה האמיתי? את התשובה לשאלה החשובה הזאת נדע במהלך משחקי ההישרדות המותחים, המצפים לנו עד סוף העונה. מוטי מנחם נמצא בתקופה מצויינת וכאשר שלומי דנינו יחזור סופית לעצמו הקבוצה תמשיך להשתפר. אוהדים המכירים את חיבתי לשחקני הבית נוהגים לשאול אותי, האם אני מתגעגע לאמיר גולה. אם מדובר בגולה של עונת גמר הגביע, אז התשובה היא חיובית בהחלט.
בשבוע הבא אני מקווה לכתוב שוב ובהרחבה על הפועל, כיוון שהפעם יש ליצור אווירה חדשה בעיר, של גיוס טוטאלי של כל האוהדים לקראת המשחק נגד קרית אתא. לדעתי זו חייבת להיות משימה משותפת של כל התיקשורת המקומית בעיר. חרפת הליגה הארצית עדיין אורבת לקבוצה הוותיקה ביותר בעיר, ששיחקה 11 שנים לבדה בליגה העליונה והיתה מזוהה בתודעת כל אוהדי הכדורגל במדינה עם ירושלים. המסר לכל ותיקי האוהדים שכבר מאסו בה מחמת האכזבות והביזיונות חייב להיות חד-משמעי: הפועל כיישות תרבותית בעיר היא הרבה יותר מסך כל מרכיביה. לא צריך לאהוב את קברניטי הקבוצה של היום, כדי להזדהות עם עברה, שהוא גם עברנו.
למרות האכזבה בסוף המשחק בווסרמיל הוכיחו לנו שחקני הפועל, שהם מסוגלים להילחם עד הסוף למענה. זה לא יקרה בלי שהעריקים שמצאו מיקלט באולם הכדורסל במלחה, ותיקי קטמון ובקעה, אנשי הקסטל ומבשרת ושרידי האוהדים מקריית יובל יגיעו בהמוניהם. אני מקווה שהקריאה הזו תהיה נחלתו של כל מדור הספורט הזה בשבוע הבא. ביום שישי שעבר למדנו, למיצער, שיש לנו מה להפסיד, ולכן הכאב על אובדן המישלט בליגה השנייה יהיה קשה מנשוא.
ירושלמי אדום 