שלמה שרף איבד סופית את משרתו במכבי תל-אביב, ואני מקווה שהוא יוציא מלוני הרציקוביץ' ומחבר מריעיו את הכסף שמגיע לו, עד הפרוטה האחרונה. אני מקווה, אבל לא מאמין, שכמה עיתונאים המתרפסים בפני הכסף והשבויים נפשית בקורי העכביש של הערצת היוזמה הפרטית, יפיקו איזה לקח מהפרשה העכורה הזאת. לוני מעורר בנו געגועים צורבים לעסקני מועצות הפועלים או אפילו תנועת החירות, שאהבו באמת את הסמל ואת החולצה מטעמים רעיוניים, חרף חובבנותם המצחיקה. למכבי צפויה עונה קשה ומרה, וקברניטיה ואוהדיה יוכלו להאשים אך ורק את עצמם.
בחוגי השרופים של מכבי תל-אביב נוהגים לטעון, שאת הכינוי "צהבת" למכבי טבעתי אני. ייתכן. מכל מקום, הם אימצו לעצמם את השם הבלתי-מחמיא הזה, בהומור מפתיע עבורם, ואולי בהשפעת "אבל בהסתדרות" שלנו. למען האמת, הפעם צפיתי שתהיה עונה משובחת במכבי תל-אביב, והם היו הפייבוריטים שלי לאליפות המדינה. כמה אנשים ברחוב הירושלמי כעסו, אבל אין צורך לומר כאן, שלא דובר על מישאלת-לב שלי, או של כתב אחר כלשהו במדור הספורט שלנו, אלא בחות דעת מקצועית, שהיתה מבוססת על הרכש הסביר במכבי, ובעיקר על שאפתנותו ועל כישוריו של המאמן החדש, שלמה שרף. ידענו שהוא איש גס ומחוספס, אבל איש לא הטיל ספק ביכולתו המקצועית. נכון שאני חולק על כל העולם בעניין טל בנין, ורואה בו עוד שחקן בינוני פלוס, שיכולתו להרשים מוגבלת בעידן השיפוט המחמיר, הפוגע במיוחד בקשרים הגנתיים מסוגו. אבל בנין רכש נסיון רב באירופה, וגם במשחקי הנבחרת תחת שרביטו של שרף. היה מקום לסברה, שהמאמן יפיק ממנו את המיטב.
אגודת מכבי תל-אביב איננה מסבירה פנים לזרים כלשהם, ושרף לא ממש נקלט שם כפי שציפינו. הקהל של הצהובים-כחולים הוא המפונק והגרוע ביותר בארץ, והדברים ידועים. בעיקר קשה להם להסתגל לעידן החדש בתיקשורת הישראלית. לפני יותר מעשר שנים שירתו אותם רוב כתבי הספורט במדינה, בסגנון שהתקרב לזה של איש הכדורסל של ידיעות אחרונות רפאל נאה (במחשבה שנייה, אולי לא עד כדי כך!). כיום הפכו נציגים רבים מהפרובינציה לכתבים בכירים בכל מדורי הספורט וגם בתיקשורת האלקטרונית. קשה למכביסטים לסבול ביקורת, אבל הם עצמם מוכנים לצלוב את המאמן ואפילו את רעייתו, אחרי כל הפסד. לכן היה על שרף להבין, שהוא הכניס את גופו הכבד לשדה מוקשים מסוכן במיוחד. בעיני הוא המאמן הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים, אבל אף פעם לא חשבתי שהוא ניחן בטאקט או בנועם הליכות. לכן ההתנהגות שלו לא מפתיעה אותי, וכל התמיהה שלי מכוונת להתנהלות המוזרה של אבי נמני, איש אינטיליגנטי וקר רוח, שרבים מאיתנו סברו, כנראה בטעות, שהוא התבגר והפך לאישיות בשלה בשנים האחרונות.
לפני כמה שנים טענתי בטלוויזיה, שנמני הוא "טיפוס מאוס", ואחר כך התחרטתי על הדברים הנמהרים האלה. בעבר, לפני שלמד לשחק כדורגל אמיתי, הוא היה שחצן, וגם שחקן לא חשוב שהתנהל על שני מטרים רבועים, ולכן כיניתי אותו גם "שחקן סטנגה". אבל החרטה נבעה מהעובדה שנמני היה בסך הכל איש צעיר מאוד, ועד היום אני חושב, שהייתי צריך לתת לו צ'אנס. אין בדעתי לחזור לסגנון של אז, אבל נמני איכזב גם אותי בתקרית האחרונה. התגובה שלו העידה על שחצנות נוראית, והיתה הרבה יותר גרועה מאשר סירובו של ילד כמו יוסי בניון לעזוב את המגרש לפי הוראת מאמנו. ברור שיש לשחקני הנבחרת משקעים קשים כתוצאה מחוסר הלויאליות הכרוני של שרף לחניכיו לאורך כל הקריירה שלו. אבל שרף בסך הכל העיר לו על משחקו, וכל מאות האלפים שראו את המשחק נגד הפועל חיפה בטלוויזיה יעידו, שההערה היתה מוצדקת מבחינה עובדתית. נמני באמת "לא הגיע למשחק", כלשון הזהב המפורסמת של שרף. לא היה שום דבר "ברברי" או פרימיטיבי" בדבריו של שרף, אלא ביקורת עניינית פרופר.
בקרב הזה לא יהיו מנצחים, כפי שכבר למדנו מפרשת בניון-אלי כהן. הנזק יהיה חמור: שרף ספג מהלומה מוראלית, ועתה ייאבק רק על הכסף; שמו הטוב של נמני, בעיקר כאדם, נפגע ללא תקנה; ואגודת מכבי תל-אביב כדורגל כבר מתחילה להתגעגע לימי החושך של אברם גרנט. זה חבל, כי העידן של שרף סיקרן אותנו, והבטיח שבליגת העל תשחק עוד קבוצה טובה, שתציג כדורגל התקפי ואטרקטיבי. זה כבר לא יקרה. אולי כדאי להקים מחדש את מפלגת הציונים הכלליים ההיסטורית, ולאפשר לעסקניה, שגידלו את שייע גלזר, יוסף מרימוביץ', רפי לוי ואברהם בנדורי, להחיות מחדש את האגודה המפוארת הזאת.
ירושלמי אדום 