ייתכן שוועדת החקירה שבודקת את מחדלי יחידת דובדבן תעלה כמה מימצאים טכניים שיכולים לעניין את ראשי הצבא. בעצם התרחשותם של אסונות כאלה אין הרבה חדש, ורק מזוכיסטים מקצועיים יעיזו לטעון, שהאסון התרחש בעיקר משום שהציבור הישראלי מותש מהסיכסוך הישראלי-ערבי. דברים כאלה קרו גם בעבר ההירואי, הבן-גוריוניסטי, המצועף עתה בהילה של מיתוסים מעובים, חרף המגמות החדשות בחקר ההיסטוריה שלנו.
אני זוכר היטב כיצד חיילי יחידת שריון הרגו בשוגג את חבריהם במבצע סיני לפני ארבעים וארבע שנים. התגובה התיקשורתית היתה אז מאוחרת וחלקית, וברור שהזעזוע בדעת הקהל היה מתון יחסית. היום מגיבים כולם בזמן אמת, ולכן ההלם פושט בציבור במהירות האור. המעורבות התיקשורתית בסיכסוכים בין אומות שינתה את אופיין של המלחמות, ופגעה ביכולתם של הקברניטים לשטות באזרחים. התוקפנות האמריקאית בווייטנאם נכשלה גם מבחינה צבאית, כיוון שדעת הקהל הנאורה, בהנהגת כמה כלי תיקשורת אמיצים, התקוממה נגד הממשל בוושינגטון. אני מציע לישראלים צעירים יותר לא להתרשם יתר על המידה מסרטי הקולנע, המציגים לעתים את החברה האמריקאית התרבותית כראש חץ אדיר נגד המלחמה. כאשר הדמוקראטים שלטו בוושינגטון, בעידן ג'ון קנדי וביתר שאת אחרי שלינדון ג'ונסון החליף אותו בנובמבר 1963, ההתקרנפות פשתה בחוגים רחבים שהשתייכו באורח מסורתי למחנה הליבראלי. כמו בישראל, פנתה התיקשורת בכל כוחה נגד המלחמה, רק כאשר ריצ'ארד ניקסון הריאקציונר, השנוא, "הליכודניק", החליף את ג'ונסון בבית הלבן. כמו היום בישראל, גם אז הבינו השמאלנים בארצות הברית, שלא ניתן יהיה להחליף את ניקסון ואת שר החוץ שלו הנרי קיסינג'ר בגלל פשעי המלחמה שלהם בווייטנאם ובקאמבודיה. רק נושא פנים-אמריקאי, הקשור בטוהר המידות, היה עשוי לחולל את המיפנה. "הגרון העמוק" שפעל נגד ניקסון באמצעות העיתון הליבראלי "ושינגטון פוסט", היה בעצם האבנר עמדי של השמאל האמריקאי. מי שאיננו מבחין בדימיון העצום בין הסיטואציות, הוא פשוט עיוור, לפחות מבחינה פוליטית.
לכן קשה לנהל עימותים אלימים, צבאיים או צבאיים למחצה, מבלי ליצור מראש קונסנזוס לאומי מוצק. הסכמה כזאת איננה קיימת כיום אצלנו, בשום נושא מדיני וצבאי. חיזבאללה, למשל, השליכה אותנו מלבנון, והשמידה כליל, תוך יום-יומיים, את מדינת החסות האלימה שיצרנו שם. זה קרה משום שבציבור הישראלי רווחה המודעות, שהצד שלנו הוא הבלתי צודק בעימות הזה, המתנהל על שטח לא לנו. התחושה הזאת מלווה גם את כל פעולותינו בשטחים הפלסטינים הכבושים. גם אחרי שלוש ושלוש שנות כיבוש, לא הצליחו המתנחלים לשכנע את הציבור שהשטחים הם באמת חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. הכישלון הזה, שהוא גם הצלחת מתנגדי הכיבוש, יביא בסופו של דבר להסכם שלום, ולהיפרדות סופית ומרנינה מהשטחים הכבושים.
כך שלא המחדלים בפעולת דובדבן צריכים לעמוד עתה בראש סדר היום הלאומי שלנו, אלא עצם קיומה של יחידה כזאת, שבע שנים אחרי חתימת הסכם אוסלו במידשאות הבית הלבן. ועדת החקירה הצבאית שהקים הרמטכ"ל שאול מופז היה מיותרת, גם אם לא תשמש רק לטיוח, או להרשעת הש"ג או לכיסוי תחת. בעבר כתבתי כאן, שאסור שאיש כמו אהוד ברק יעמוד בראש המחנה הדמוקראטי, בשל חלקו המכריע בהקמת יחידות המוות בשטחים שהוציאו אנשים להורג בלי משפט בימי האינתיפאדה, בסגנון שהזכיר לכל אדם מודע את אוגוסטו פינושה בצ'ילה, אחרי הפיכת הדמים של 1973. כולנו לומדים בדרך הקשה שפשעים כאלה בעברו של אדם אינם מזיזים לשום מפא"יניק מצוי. דורות של ישראלים גדלו כאן פרא מאז הכיבוש, והם סברו במשך שנים רבות שבכוח ובערמומיות ניתן להחזיק בשטחים לנצח-נצחים, ולשלול מאומה שלמה את זכויותיה בלי להיענש. זו היתה תמיד שטות מוחלטת, שבבסיסה היו מונחים עקרונות יסוד המסריחים מגזענות. מי שחושב שאוסלו גמלה אותנו לגמרי מהתסמונות האלה, מתבדה כמעט בכל יום. יורם קניוק הפלמ"חניק, שהיה פעם איש מתקדם, גלש השבוע לשירי הלל סטאליניסטיים לברק, בנימוקים כוחניים, ולא הפתיע אותי במיוחד. האנשים האלה מתקרנפים בעת משבר, ואם תפרוץ בעוד חודש מלחמה עקובת דמים בינינו לבין הפלסטינים, יטיפו לנו גם מנחם ברינקר, אבישי מרגלית, עמוס עוז ואולי אפילו א.ב. יהושע לסתום את הפה, בנוסח הנתעב והישן שאותו הכרנו בעת הפלישה ללבנון ביוני 1982, של "שקט, יורים".
ההשתוללות הישראלית בשטחים לא לנו, הופכת למיפגע ביטחוני ומדיני כאחד. מי שהורס בתים ליד שכם בעידן של הידברות עם הרשות הפלסטינית, מתנהג כאילו הוא רוצה בהרס הרשות וביקרה של תנועת החמאס. לפני עשר שנים ויותר כבר הזהרנו כאן ובמקומות אחרים נגד האוריינטציה השב"כניקית על החוגים האיסלמים במטרה לעקוף את אש"ף, אבל מחלת הרוח הקולקטיבית הזאת טרם נעלמה כליל בקרב ראשי מנגנוני החושך, המנחים את כל ממשלות ישראל במקום להיות מונחים על ידן.
אני מכיר היטב כמה אנשים שנפגעו קשות על ידי החמאסניק הנאלח מחמוד אבו-הונוד, אבל מתקשה להאמין בסיפורים שהמבצע הכושל בכפר הולדתו מנע פיגועים. מישהו במחלקות ההסברה של המימסד סבור, שאנחנו זקוקים לכדורי הרגעה, אחרי שדווקא הממשלה והצבא איבדו את עשתונותיהם ועסקו בג'יימס בונדיות מגוחכת במקום להבטיח שלום לעם הישראלי באמצעות משא ומתן מדיני מוצלח. אם ברק החליט לזנוח את השלום, להרוס את יאסר עראפת ולבנות חברה צודקת בישראל עם אריאל שרון (!), אז מה נותר לנו חוץ מאשר להצביע שמאל יהודי-ערבי לכנסת, ובעת ובעונה אחת גם לבקש מיוסי שריד שיגיש את מועמדותו לראשות הממשלה בבחירות הבאות?
בגליון הקודם של כל העיר חשף חברי ארנון רגולר את פשע המלחמה המחריד שלנו בכפר הפלסטיני סורדא. דמו של הישיש הפלסטיני מחמוד עבדאללה, שנרצח כחלק מתרגיל אימונים של יחידת המוות, זועק אלינו מן האדמה. נכון שלא הגענו לכאן מנורבגיה. אנחנו חלק בלתי נפרד מהשבט המחורבן הזה, וכאבן של המשפחות השכולות של החיילים הצעירים הוא גם כאבנו. אבל מי שהקים את היחידות האלה, ומי ששלח אותן למבצעים כתחליף למדיניות אמיתית של שלום, אחראי באורח ישיר למחדל. קל יהיה לשפוך את דמו של חייל אומלל נוסף, שאולי ירה בשוגג על חבריו, אבל אסור שנתפס לעבודה זרה כזאת. בלי שלום יהיו חיינו רצופים אסונות מחרידים, וכמו בזוועה שחולל אבו-הונוד בעירנו, לא רק מחרחרי המלחמה יפגעו אנושות.
ירושלמי אדום 