לפני כמה חודשים התריע נגדי הליצן העצוב של גוש אמונים, אורי אורבך, במדורו בידיעות אחרונות. אורבך, שביקש להתקלס ב"שמאלנים", נקב בשמי וטען, שגם אם "יאסר עראפת היה מסכים לקיומן של ההתנחלויות בשטחים, חיים ברעם היה מתנגד". במקרה הזה, אורבך דווקא צדק. אירועי השבועות האחרונים מוכיחים לכולנו, שאפילו עראפת וחבורתו אינם יכולים לחתום על הסכם שמקנה לגיטימציה להתנחלויות. אהוד ברק וביל קלינטון ניסו לאנוס את הפלסטינים להסכים לשלום בלתי קביל ובלתי מציאותי, שינציח את הישגיו הטריטוריאליים של הכיבוש בשנת 1967. בכך נאחז המרכז, שקרוי אצלנו בטעות "שמאל".
הקונסטלציה הבינלאומית מאז 1991 מאפשרת אמנם למעצמת העל היחידה להכתיב מהלכים בעולם, אבל גם היא איננה חופשית מאילוצים מדיניים, כלכליים ואסטרטגיים. הסכמי ביילין-אבו מאזן היו תמיד חלום באספמיה. ביילין אולי שגה באשליות, ואבו מאזן אולי נטה להפריז בכוחו להעביר הכרעות מהותיות בנושאים כל כך רגישים כמו ירושלים וההתנחלויות, אבל התנאים האמיתיים לשלום בר-קיימא לא השתנו. מכאן חוסר התפעלותי העיקבי מיתומי טבנקין כמו חיים גורי וארי שביט. ההטפות הפתטיות והצדקניות של גורי לתושבי נצרת האבלים והחבולים מכדוריו של שלמה בן-עמי הן אולי מצחיקות, אבל "ההתפכחות" של שביט שחתר שנים, בחריצות של נמלה וביעילות של מקדחת רופא שיניים, לערער את אמונת הוורדרדים בשלום היא ממש מצמררת. לפני כשנתיים נזף בי בחריפות ד"ר אבנר דה-שליט על שהטלתי ספק באמינותו של שביט. אני מקווה שגם הוא למד משהו מהאירועים האחרונים.
את אורבך שהזכרתי בתחילת המאמר, עימתו ברדיו באורח קבוע עם השמאלנית המסוכנת עירית לינור, שכתבה השבוע במעריב בנוסח אהרון מגד או משה לוינגר (כאילו יש הבדל בין השניים). עכשיו מתבשלים המתנחלים והשמאלנים המדומים באותו המיץ. בטלוויזיה מרבים להחמיא למתנחלים, שעצם קיומם בשטח הוא מעשה אלים ותוקפני מאין כמוהו, ממש מעשה אונס ולינץ' קולקטיבי בעם הפלסטיני. התיקשורת המימסדית מתעלמת כמעט מהקורבנות הפלסטינים, וכל ראשי המשטר מחרפים את נפשם בארצות ניכר כדי להגן על הפרובוקטור אריאל שרון. המרכז הפוליטי התמוטט, וכל המועדים לפורענות (השר פואד בן-אליעזר, דן מרגלית) משמשים עתה גשר בין מחנה השלום לשעבר, לבין האיש שגרם להריגתם של עשרות פלסטינים בגדה לפני 1982, יזם את הפלישה הנפשעת והרת האסון ללבנון, המיט עלינו את מארת החיזבאללה וגם את ההתפרצות האלימה האחרונה שהכחידה סופית את חלום השלום.
העתיד שייך לברית הבלתי קדושה בין הקרנפים לבין הימין הקיצוני, ולכן הכתיבה על העבר הקרוב איננה אלא הקדמה להתייחסות רצינית יותר לעתיד הנשקף לנו. הצהרות נשיאותיות ומחוות ריקות לא ישנו את המציאות: מלחמת ששת הימים היתה ונשארה מלכודת מוות למדינת ישראל; ותנועת החיזבאללה, שמנהיגיה עולים מבחינה אינטלקטואלית, טקטית, אסטרטגית ומדינית על כל האליטות הפוליטיות שלנו, מכינה לנו מלכודת מות נוספת בלבנון. כיוון שרוב הציבור הישראלי רואה באלה שגורמים לנו אסונות ומוות פטריוטים, ובאלה שמנסים למנוע אותם בוגדים, אנחנו עמלים לא למען עצמנו, אלא למען אלה ששונאים אותנו. אלה שזקוקים לשיוויון מואסים בו, וחולמים על השתלבות בחמדנות הרכושנית; אלה שעלולים להקריב את כל יקיריהם בגלל המתנחלים, מוכנים לתמוך בממשלת אחדות לאומנית שתנציח את קיומם המתסיס והממאיר בשטח. אחרי שחלק מאיתנו, ורוב דוברי השמאל הציוני, כבר הגיעו למסקנה הכוזבת שהמרכז הפוליטי בישראל "אימץ את תורת של"י, כלומר, כל השלום תמורת כל השטחים", מגיע תורה של ההערכות החדשה לקראת עתיד קשה וקודר, שלעומתו כל תלאות העבר אינן אלא פיקניק שאנן בחיק הטבע.
מלחמת המאסף שמדינות ערב הפרו-מערביות מנהלות כדי לשמור על הברית האסטרטגית עם ארצות הברית, המאפשרת להן לנכס את כל המשאבים העצומים העומדים לרשותן לטובת שיכבה אליטיסטית דקה, עדיין נמשכת. לכן צפויות תהפוכות לטובה ולרעה גם בתהליכים המדיניים באיזור. אבל ישראל לא תוכל להמשיך בתהליך סיפוח השטחים והרחבת ההתנחלויות בלי התנגדות אירופית אולי וגם אמריקאית. רק לפני חודשיים לעגתי כאן לדיווחים של הכתבים המדיניים (שכולם יכלו לשגשג גם בפארבדה של ליאוניד ברז'נייב), כאילו אירופה מבודדת את יאסר עראפת. מרימי הגבה והזחוחים למיניהם הרגישו כמו אנשי העולם הגדול, סירבו לעכל ניתוחים קשוחים על אינטרסים קבועים, על יחסי כוחות מספריים וכלכליים, על איזורי השפעה מדיניים ועל מיגבלות הכוח. את עובדות החיים נאלץ ללמוד עתה בדרך הקשה.
עראפת יחיה מעתה תחת אילוצים קבועים של דעת הקהל בפלסטין חרף מנגנוני הדיכוי העומדים לרשותו. בנושא הדתי הקשור בעיקר בירושלים יתמכו בו גם המדינות המתונות, הפרו-אמריקאיות, שהן גם דתיות פונדמנטאליסטיות כמו ערב הסעודית, או מדינות פחות או יותר חילוניות החוששות שהנושא הדתי יערער את ההגמוניה של האליטות, כמו מצרים וסוריה. לכן הפשרה היחידה האפשרית בירושלים תעניק לישראל, או לישראלים כאזרחים, גישה חופשית לכותל, ותאפשר את סיפוחן של כמה שכונות במזרח העיר לישראל תמורת ויתורים מקבילים שלנו בתוך הקו הירוק. כל יתר ההתנחלויות, כולל קרית ארבע, אריאל, ואפילו מעלה האדומים, לא יזכו לעולם ללגיטימציה ערבית. ההכרעה האסטרטגית של ברק, (שום קרע זמני עם הליכוד לא ישנה אותה באורח מהותי), היא איחוד המרכז-ימין בארץ נגד השלום. בכך הוא יצליח לקרוע את מחנה השלום הרחב לשני חלקים. הרוב ייסחף עם ברק ושרון לחזית סירוב חדשה, שתהיה מבודדת בעולם, מוקעת על ידי התיקשורת הבינלאומית ונתפסת כאוייב על ידי מיליון ערבים, אזרחי ישראל; המיעוט יבנה חזית חדשה של יהודים וערבים, שלא יוכל להסתפק במאבק למען השלום, אלא ינסה ליצור גשר עם המזרחים באמצעות הצטרפות מאסיבית לשאיפותיהם לשיוויון כלכלי וחברתי. לדעתי, אסור לשמאל הרדיקלי להזניח את פעילי מרצ, שלא יצליחו להזדהות עם ממשלת ברק-שרון-שריד. ח"כ נעמי חזן, שהשתתפה בהפגנת השמאל נגד מדיניות ברק בכיכר פריס במוצאי יום הכיפורים (אחרי "יום שלם בבית הכנסת", ואני מציין זאת רק לזכותה) מבינה היטב את המצב ואת המתחייב ממנו. אבל בדרך כלל, אנשי השורה בדרג השני של מרצ הם תקוותו היחידה של השמאל להתרחבות סבירה.
ייתכן שצפויות לנו שנים של בדידות קשה, הכולל גם התרחקות מעמדות מסויימות שכבשנו בתיקשורת, והתהליך הזה כבר התחיל. הקושי האמיתי יהיה נעוץ בניכור המוחלט שלנו מהמימסד, ועמדות המימסד שישתקפו בדיווחים ובפרשנויות בעיקר בטלוויזיה וברדיו, אבל בעיתונות היומית.
אבל הכישלונות הצפויים למדיניות המלחמתית החדשה, גם בשל ההנחה התיאורטית המוצקה, שישראל איננה יכולה להכריע מבחינה איסטרטגית שום מלחמה, יביאו בהדרגה להתפכחות של חלק מהמרכז הפוליטי ושל חלקים בלתי מבוטלים מהבורגנות הישראלית. אני מצהיר כבר היום, באוקטובר 2000, שאני וחברי לא נצליח למנוע את נפילתם של אלפים מטובי בנינו. בסופו של חשבון, האליטות הולכות בדרך הביטחוניזם האקטיביסטי (אפילו תמורת הקרבת היתרונות מהמדיניות ניאו-ליברלית, המיטיבה איתם כל כך). מי היה מאמין? מסתבר שהם לאומניים עוד יותר מאשר קפיטיליסטים! שרון וברק מתייצבים בהנהגת המחנה הלאומי החדש, צלו של בנימין נתניהו יאיים על שניהם, הימין המטורף ינסה להקצין אותם עוד יותר, ואנחנו נידחק לשוליים יחד עם הציבור הערבי הגדול, בן בריתנו היחיד.
קרע בין ברק לבין שרון בגלל "תהליך השלום" יהיה זמני בהגדרה. למפלגת העבודה יש בסך הכל 24 ח"כים, ורק יעל דיין ואולי גם יוסי ביילין יחזיקו איכשהו מעמד מול גל הלאומנות. ברק ההרפתקן מסוגל למעשים נוראים ובלתי הפיכים כדי לשרוד, ורוב הקרנפים בתיקשורת ימשיכו לתמוך בו מנימוקים מוסרניים ואחרים.
שוב נהיה חלק מן הקונסנזוס העולמי, אבל מחוץ להסכמה של השבט שלנו, הישראלי, שאליו אנחנו שייכים מרצון, או בעל כורחנו. אבל נוכחותם של לפחות שליש מחברי מרצ בשורותינו היא חיונית, גם תמורת מחיר גבוה בניסוחים. אסור שהערבים אזרחי ישראל יגיעו לייאוש מוחלט, ולברית היהודית-ערבית דרושים המונים, לא רק מתי מעט. המיבחן של השמאל יהיה ביכולתו להישאר רלבנטי וצמוד לאינטרס של העם כאן, מבלי לאבד את המצפן ואת המצפון. אלה הם עקרונות היסוד שלנו: שלום צודק, אחווה יהודית-ערבית, שיוויון כלכלי, חברתי ואזרחי לכולם, גישה הומניסטית אוהדת ואינטגרטיבית לפועלים הזרים, מלחמת חורמה בגזענות. יש לנו בסיס רעיוני, והשמאלנים הנלעגים משיינקין, הקיימים בעיקר בדימיונם הפרוע של אנשים כמו אורבך, ממילא התקרנפו סופית וחברו למחנה הלאומני.
ירושלמי אדום 