עמיתי רון עמיקם ממעריב הביא השבוע בעיתונו את גירסתו המצחיקה של מנכ"ל בית"ר, שמעון בטאט, על הדברים החד-משמעיים שאמר ברדיו ירושלים על המאמן אלי גוטמן. עמיקם לא שמע, ככל הנראה, את הראיון המקורי, ולכן העדיף את הסיפור המצחיק של בטאט, על פני הציטטה שהופיעה בעיתון המתחרה, ידיעות אחרונות.
כיוון שנכחתי באולפן, כחלק מצוות "הרכב ראשון", שמעתי במו אוזני את בטאט עונה לחברי גידי ויץ, ומסביר בעברית פשוטה וברורה שבמקום גוטמן הוא היה מגיש את התפטרותו. לאורך כל הראיון היה נהיר לכל המאזינים, שהמנכ"ל סבור שגוטמן צריך ללכת ובכך לחסוך עוגמת נפש וכאב ראש לאגודה. בצד כל נושאי היחצנות המשתרבבים יותר ויותר לתוך העיתונות, אני חייב להודות (וזה לא קל לי) שהסיפור בידיעות היה הרבה יותר מדוייק מזה שהופיע במעריב. כל זה רק מוסיף לצער ולכאב, שעיתון אמיץ, לוחם ונקי משיקולים זרים כמו "ראשון" נסגר באורח פתאומי.
ככותב קבוע בעיתון, אני מנוע מלנתח את הפרשה באורח אובייקטיבי, אבל חייתי השבוע מחדש את הטראומה שפקדה את כולנו כאשר נסגר "חדשות". במידה רבה מאוד היה "ראשון" היורש הטבעי של מדור הספורט ב"חדשות", שבו כתב גם עמיקם. סגירת עיתון שהיה קרוב כל כך ללבי יוצרת תחושה, הדומה מאוד לאבל על מות מישהו אהוב. קשה להימלט גם מהדיכאון של היותי שותף לכישלון הזה. אני חושב שבשני המקרים לא מדובר במחדלים עיתונאיים, אלא בכשל שיווקי. אני משוכנע שרוב העורכים והכותבים ישתמשו גם בעתיד בכישוריהם ויקדמו את עיתונות הספורט שלנו, אבל בינתיים האבידה היא ענקית.
אין לכחד שמשהו בביטחון הקיומי שלנו כאנשי מקצוע מתערער נוכח התרחשות עצובה כזאת. גם העובדה ש"ראשון" ו"חדשות" היו שייכים לרשת שלנו מוסיפה לדיכדוך. באורח אישי, הבמה הארצית תחסר לי מאוד, כיוון שרוב המטרות שלי לביקורת רעיונית נוקבת (מי שראה את הזוועה בבלומפילד ביום שני מבין על מה אני מדבר) פועלים מחוץ לעירנו. האם נוכל לשכנע שוב משקיעים וטייקונים להוציא שבועון כדורגל באיכות כה גבוהה? קשה לדעת.
סיפור מבלקבורן
כדי להרים את המוראל השפוף, אספר לכם סיפור שהגיע אלי מבלקבורן רוברס, קבוצתו החדשה של אייל ברקוביץ', ששרוייה ביריבות קשה עם שכנתה ברנלי, שהיתה בעבר קבוצת פאר והידרדרה לתהומות.
האגדה מבלקבורן מספרת, שפעם הוגרלה רוברס למשחק גביע עם ברנלי. השחקנים הגיעו לעיירה השכנה בקור מקפיא, והחליטו לבלות עם המנג'ר בפאב, ולשלוח למשחק רק את הכישרון הצעיר דאמיין דאף. כולם שקעו בשתייה כבדה, ורק בדקה ה- 85 נזכרו במשחק. המנג'ר טילפן לידיד באיצטדיון, ושמח לשמוע שבלקבורן מובילה 0-1 משער של דאף בדקה הרביעית. אבל בתום המשחק, כאשר המנג'ר והשחקנים פתחו את הרדיו, הסתבר להם שברנלי הצליחה להשוות בדקה ה- 90 .
המנג'ר התקשה לכבוש את כעסו, וכאשר דאף הופיע בפאב הוא פתח עליו פה גדול: "נכון ששחקת לבדך נגד ברנלי", אמר, "אבל לא יכולת לשמור על התוצאה לעוד דקה אחת?". דאף גירד את פדחתו במבוכה: "נדמה לי ששכחו לדווח לך, בוס, אבל השופט הרחיק אותי בדקה ה- 13 ".
ירושלמי אדום 