פשיטת הרגל המוחלטת, המשפילה, הפומבית של ראש הממשלה אהוד ברק ביום שלישי בערב במליאת הכנסת, הביכה את המתבוננים בהתרחשותה, למרות שהיתה צפויה. בעצם, אולי בגלל שהיתה צפויה.
האיש הקטן והשחצן הזה ניסה לנופף בהישגיו, ואיש מחברי הכנסת לא הואיל אפילו להטות אוזן. מצב הרוח במחנה הדמוקראטי השתנה, וחלק מחסדיו השוטים של ברק בתוך תנועתו ובתקשורת התעשתו במידה ידועה. היונים הרימו את נס המרד, בפעם הראשונה מזה שנים רבות. זה לא מקרה שדווקא אריאל שרון מוכר היום את תוכנית אלון. במפלגת העבודה עצמו נחלה המפא"יניקיות הנצית מפלה רעיונית, חרף העובדה שפרשנים שטחיים סברו שיש לה עדנה. פואד בן-אליעזר וחבריו הם עתה ליכודניקים לכל דבר, וזו רק שאלה של זמן עד שהתמורה הרעיונית שחלה בהם תזכה לביטוי ארגוני בשטח.
המציאות החדשה הפכה את נוכחותו של מנהיג נצי בראשות מפלגת העבודה לקשה במיוחד. לא אתפלא אם כמה מתומכי של ברק יערקו למחנה ביבי נתניהו, וסימנים לכך כבר מצאתי בהופעתו המעניינת של ד"ר אברהם דיסקין מהאוניברסיטה העברית בעיר בתוכנית הטלוויזיה "מהיום למחר" ביום שלישי בלילה. יש תהליך של קיטוב במחנה תומכיו לשעבר של ברק, ולדעתי יהיה לו ביטוי פוליטי, רעיוני ואולי גם אלקטוראלי.
אחרי חודשיים של בדידות יחסית, אנחנו סוף-סוף מבחינים בתחילת תהליך ההתעשתות של חלק ניכר מקרנפי התקשורת, שעברו מהפך חמור ומפחיד בתחילת האינתיפאדה. מאמרים שפויים של יונים, שאיבדו את הצפון לכמה שבועות, מציפים את כל העיתונים, ואפשר לנשום לרווחה. בעיקר העמיקה ההבנה על איכות והיקף הוויתורים שיש לעשות למען השלום, מעבר לאשליות של הסכמי אוסלו. זוהי התפתחות חשובה ביותר.
למען האמת, אנחנו לא מצפים לשום דבר מעיתונאים שחצו לגמרי את הקווים אחרי היריה הראשונה, וגם לא מהחבורה הבטחוניסטית, שכעסה כל כך על יאסר עראפת בגין העובדה שהוא סירב להיות מרומה ונגזל. אנשים כמו אהוד יערי רתחו על המנהיג הפלסטיני, ברגע שהבינו שהוא מבקש לשנות את תוצאות תהליך אוסלו (גם במחיר של עליית הליכוד לשלטון) , שנסחטו ממנו באיומים צבאיים של אהוד ברק ובלחץ אדיר של הממשל האמריקאי. אחרי שניסו להשלות את הציבור הישראלי במשך שנים שההצעה להשאיר בשטח 70 אחוז מכלל המתנחלים היא הגיונית וקבילה, הם התקשו להתייצב בפני המציאות המרה. לפרשנים מהמרכז, תומכי אהוד ברק, היתה בעייה קשה במיוחד, כיוון שדווקא העיתונאים תומכי הליכוד צדקו מהם בדיאגנוזה: מטבע הדברים שהימין הרישמי נטה לחדד את היקף ומהות הוויתורים שכל הסכם יגבה מישראל, ואילו "היונים" ניסו לטשטש אותם. מכאן מבוכת "השמאל", שמעולם לא היה לו שום קשר לניתוח שמאלי אמיתי. המרכז הוא שהתמוטט, ורוב המאפיה השמאלנית, כביכול, השתייכה תמיד למרכז. זו גם הסיבה שאנשי שמאל הוחרמו בבמות המרכזיות של הטלוויזיה הישראלית מאז האינתיפאדה, והמפא"יניקים פרחו שם. הדמוקראטיה המודרכת איננה שמאלנית, אלא קונפורמיסטית ובטחוניסטית.
אפילו נחום ברנע מידיעות אחרונות גינה עיתונאים טובים, נאורים ואמיצים ממנו כמו גדעון לוי, ובעצם האשים אותם, ברשימה מחפירה בתקופתון המוסרני "העין השביעית", בהתנהגות "לא ישראלית". מוזר שלבטאון הניאו-ליבראלי הזה יצאו מוניטין של עיתון שמאלני. כבר כתבתי כאן אלפי פעמים, ויש לי כוונה ברורה לחזור על כך לעתים תכופות גם בעתיד, שתופעה כזו קיימת רק בישראל. אני רק רוצה להזכיר לחברי ברנע, שבאמריקה של ג'ו מקרתי היתה וועדה לחקירת פעילות אנטי-אמריקאית. ייתכן שלד"ר יורם חזוני, עמוד האש ועמוד הענן של הימין הישראלי החדש, צמח עתה בן ברית מסור, ממקור פחות או יותר בלתי צפוי.
אבל בגל ההתקרנפות הגדול היו תמיד בקיעים, וכאמור רבים מהרופסים, כמו ביוני 1982, מתחילים לחזור עתה לעצמם. נדמה לי שליונים אין שום רצון לחזור לבידוד הבינלאומי שאפף את ישראל בעבר, ובעיקר לא להתנגש ישירות עם האינטרס של ארצות הברית והמערב. שוב כדאי לחזור להגדרות המאפיינות את התרבות הפוליטית שלנו, שהיא ייחודית בעולם: שמאלן כאן איננו אלא פרו אמריקאי; איש ימין הוא אנטי-אמריקאי. כשאני מנסה לשנן את התורה הזו לעיתונאים זרים הם מפלבלים בעיניים. אבל היוניות המתונה בישראל איננה אלא החצנה של שפיות דעת ליבראלית, ואין לה שום קשר עם רדיקליזם חברתי או השקפת עולם גלובאלית, שלא לדבר על אנטי-קפיטליזם או על אוריינטציה ירוקה אמיתית. המכנה המשותף היחיד (אבל החשוב) בין הזן הזה של הבורגנות הישראלית לבינינו, הוא ההתנגדות המוצקה לפשיזם הישראלי המתגבר והולך.
המרכיב העיקרי בהשקפתם של המתעשתים הוא ההתנגדות למלחמת ברירה, שצירופו של אריאל שרון לממשלה והמשך המדיניות הנוכחית של ברק היו כופים על אזרחי ישראלי ותושבי האיזור כולו. הם מקבלים עתה את הניתוח שהופיע כאן מיומה הראשון של האינתיפאדה, שישראל יכולה לנצח רק בקרב, אבל לא במלחמה במובן האסטרטגי של המונח הזה, ולכן כל מלחמה מהווה מהלומה נוראה לכל אזרחי המדינה, כולל אלה שיריעו לה בשלבים הראשונים. יותר ויותר משתרשת המודעות למוראותיה של המלחמה הבאה, לאבידות הכבדות ולתוצאות המדיניות והכלכליות שלה. מכאן הכתיבה הכנה בעיתונים רבים אודות הצורך לפרק את ההתנחלויות ולהגיע להסדר מתקבל על הדעת עם הפלסטינים ואולי גם עם הסורים.
ניתוח מציאותי מביא אותנו גם למסקנה העצובה, שכיום אין שום אפשרות לבצע את הצעדים הנדרשים לשלום, ולכן טוב שנפלה הממשלה שניסתה לרמות את הציבור הישראלי ואת הפלסטינים. אין לנו ברירה אלא להשלים עם הרעיון, שבתום תקופת המעבר ישלוט הליכוד בקואליציה שחורה משחור עם הימין הרדיקלי, כל הדתיים והחלק הפשיסטי מקרב עולי רוסיה. ממשלה כזו תהיה שבירה מאוד מבחינה בינלאומית, ותאלץ לעמוד בלחצים קשים של אירופה ושל ארצות הברית, מול אופוזיציה אדירה של חצי העם, ורוב האוכלוסיה המשכילה כאן. היא תקבל תמיכה מהאופוזיציה לכל ויתור, והתנגדות קשוחה לכל יוזמה מלחמתית. המצב הזה טוב, כמובן, לאין ערוך, מהמציאות שבה אנחנו שרויים עתה.
והמסקנות? עבורנו ברק איננו קיים, אלא כמיטרד. מפלגת העבודה תצטרף לחפש לעצמה דרך חדשה, או שתלך בעקבות ד"ש ותעלם. המאבק האמיתי הוא על מרצ, ובעיקר על אנשי השמאל הכנים מבין חברי השורה בתנועה. לצערי קיים בישראל מצב המתאים להפליא לשורה האלמותית בהמנון "האינטרנציונל": "עולם ישן עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול, את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול, מחר הכל".
אני יודע שאפילו בחד"ש יש אנשים טובים שעדיין מטפחים את האשלייה הישנה, שעליהם להסתופף איכשהו בצלה של "תנועת העבודה". אבל אחרי פשיטת הרגל המוחלטת של האסכולה הזו, ממש מכל ההיבטים האפשריים והבלתי אפשריים, הם ייאלצו להתפכח מההזיה הזו. החזון של "לא כלום אתמול" הפך, בתוך חודשיים, למציאות של "לא כלום היום". מה לנו ולנחום ברנע, זאב שיף, אהוד יערי, דן מרגלית, פואד בן-אליעזר ואהוד ברק? את כל עתידו של החלק הנאור בחברה הישראלית, בנושא השלום ובנושא החברתי, אתם רוצים להשתית על רענן כהן ועל שלמה בן-עמי? לי לפחות ברור שמפלגת העבודה היא כיום מיכשול לברית המרכזית של השמאל הישראלי היהודי עם הציבור הערבי.
ירושלמי אדום 