במרכז העיר גרים מאות ואולי אלפי פועלים זרים, בעיקר מרומניה, כמעט בתנאי מחתרת. הם דווקא מקובלים מאוד על רוב השכנים הישראלים בשל התנהגותם האדיבה והמנומסת ואורח חייהם הספרטני. הם עובדים בפרך, לעתים עבור מעבידים גסים וחסרי מצפון, חוסכים פרוטה לפרוטה ושולחים את רוב שכרם הזעום למשפחות. באמצעות חבר משותף הכרתי כמה מהם, ונדהמתי בעיקר מרמת הציפיות הנמוכה שלהם מהחיים בכלל ומישראל בפרט. הייתי שמח מאוד לראות בהם אזרחים לכל דבר, אם ירצו להישאר כאן. הדת שלהם היא עניינם הפרטי בלבד.
הרומנים אינם נוטים להתלונן, ואיש מהם איננו מוכן להתראיין או להיחשף. השנים הארוכות תחת הדיקטטורה המושחתת של ניקולאי צ'אוצ'סקו עשו את שלהן. לכן קשה לי, כעיתונאי, להתייחס להאשמה העיקרית שלהם כלפינו כאל עובדה. אני מנסח אותה כאן בזהירות רק בתקווה שמישהו מאנשי הבטחון במשרד החוץ יבדוק אותה בכל זאת, חרף העדר הנתונים והשמות. מכל מקום, קיים קונסנזוס רחב ושיכנוע עמוק בקרב העובדים מרומניה, שבקונסוליות שלנו ברומניה, גרמניה ושבדיה יש אי סדרים ואולי גם מעשי שחיתות. כולם גורסים, שכדי לקבל אשרות עבודה בישראל עליהם לשלם לפחות שלושת אלפים דולאר למתווכים וראיסים למיניהם, ושחלק מהכסף הזה מגיע לידיים ישראליות, אולי גם בתפקיד רשמי.
הסכום הזה הוא דימיוני ברומניה, והפועלים חוסכים במשך שנים כדי לשלם את "ההיטל" הבלתי חוקי הזה. הם עובדים כמעט שנה בארץ, רק כדי להחזיר לעצמם ולמשפחותיהם את הכסף שהושקע באשרה. ההתנהלות הזאת בקונסוליות גורמת למרירות עזה, וגם למה שאהוד ברק קורא "קומבינות". יש כבר רומנים שנוסעים לארצות אחרות, כדי לנסות לקבל אשרה ישראלית ולדלג על הקונסוליות שהזכרתי. אבל כמה עובדים מצביעים גם על פתח נוסף לשחיתות:
לדבריהם קיימת בנמל התעופה בן-גוריון רשת מבריחים שלמה, ממש מאפיה, שמאפשרת לזרים בלי אשרות להסתנן לתוך ישראל, ישר לרכב המחכה להם בחוץ. גם המאפיונרים האלה גובים סכומי עתק עבור השירות. כיוון שכל שחיתות היא סרטן, ישראל הופכת בעיני אנשים רבים בעולם לרפובליקת בננות לכל דבר. הדיווחים האלה, שאותי לפחות שיכנעו מאוד, הם פשוט מפחידים.
בימים כתיקונם הייתי פונה אולי ישירות לשר לבטחון פנים שלמה בן-עמי (המחזיק גם בתיק החוץ), אבל מאז ששוטרים תחת פיקודו ירו למוות בשלושה-עשר אזרחים ערבים איבדתי בו כל אמון. מכל מקום, אני ממליץ לאנשי משרד החוץ לבדוק את המתרחש, ולזרועות הבטחון לחסל את המאפיה בנמל התעופה. אם לא נחסל את השחיתות, היא תחסל אותנו.
*************
בוגרי קמפו"ס, תנועת הסטודנטים היהודית-ערבית באוניברסיטה העברית של שלהי שנות ה- 70 , זוכרים היטב את חבר הכנסת ישראל כץ. הוא ועמיתו מאז צחי הנגבי נחשבו לביריונים פשיסטים לכל דבר, שתיעבו כל שיתוף פעולה פוליטי בין יהודים וערבים, ולא בחלו גם בהפעלת אלימות קשה נגד השמאל, בסגנון שהזכיר את אירופה בין שתי מלחמות העולם. כוכבו של הנגבי דרך, גם בשנים שכץ היה עסקן אלמוני בתנועת המושבים, או מתחכך עלוב באריאל שרון כדי לבצר את מעמדו של הגנרל בליכוד באמצעות הטבות למקורבים. הנגבי חרות לעד בספר השחור שלנו, בשל נאומי ההסתה שלו לפני רצח אמיל גרינצויג בפברואר 1983 . אבל בשנים האחרונות חלה אצלו איזו תמורה. הוא לא הפך ליפה נפש, או למועמד לפרס מטעם האגודה לזכויות האזרח, אבל כהונתו כשר משפטים נחשבת למוצלחת. הנגבי ניסה להגן על שלטון החוק, הוא התבגר והתמתן עד גבול מסוים, וגם הסתבכותו המביכה בפלילים השפיעה מאוד על התנהגותו.
כץ, לעומת זאת, נשאר אותו ביריון פשיסט שהביא את אנשי העולם התחתון להרביץ לנו ולסטודנטים הערבים בשרשראות ברזל. השבוע איים על הח"כים הערבים בסגנון גזעני מובהק, וניסה לסתום להם את הפה, ואף לחלל את אבלם המובן והמוצדק על 13 האזרחים שנרצחו במהומות. חבל שפרלמנטארים יהודים לא הצטרפו לדרישה לכבד את זכרם של החללים. לא כולנו גזענים, והאבל על אזרחים ישראלים הוא גם אבלנו.
אהוד ברק חיסל את הברית של תנועתו עם ערביי ישראל, ואיפשר לטיפוסים מסוגו של ח"כ כץ להשתולל באין מכלים. אבל כל הגזענים חייבים לזכור שהח"כים הערבים נמצאים בכנסת בזכות ולא בחסד. נכון שהיועץ המשפטי, שחילץ פעמיים את בנימין נתניהו מתביעה משפטית על שחיתות בניגוד לעמדת הפרקליטות, מנסה להתנכל לחבר הכנסת מוחמד ברכה (שיקבל את קולי גם בבחירות הבאות) שמילא את תפקידו באמונה בהגנה על בוחריו. אבל אנחנו זוכרים שאפילו נתן אלתרמן הדגיש בטור השביעי שלו את זכותם של הערבים לפעול בכנסת ובציבור בהתאם לחוק ולרוח החוק.
התשובה היחידה של השמאל כולו להרמת הראש המחוצפת של הפשיזם הישראלי תהיה בחישול מחדש של הברית היהודית-ערבית בפוליטיקה הישראלית. אני לא מדבר על אוהלי מחאה וסוכות שלום, אלא על שיתוף פעולה רחב בכל תחומי הפוליטיקה, הכלכלה, התרבות והחברה למען השיוויון, שבלעדיו אין שלום. בתקופה זו, של ייאוש קיומי בשמאל, יש לנו דרך וטווח נשימה ארוך. יש לזנוח עתה את המאבק לשרוד בשלטון, לטובת אמנה חברתית משותפת בין כל האזרחים שרוצים לבנות כאן חברה שיוויונית וצודקת. ברק ואריאל שרון יכולים לחשל את הקואליציה הרעיונית שלהם עם אנשי ימין קיצוני כמו כץ ובני אלון. בסופו של דבר, המציאות תכריח את אזרחי ישראל לחפש חלופה אחרת, אחרי המלחמה ובעקבות הבידוד הבינלאומי שימיטו עלינו עסקני הימין החדש והישן.
*************
אני שמח להתייחס כאן בפרטנות מסויימת למכתבו המעניין של הקורא מיכאל דייצ'ב מההתנחלות פסגת זאב. הגישה הפאן-סלאבית של דייצ'ב, הרואה בסיכסוך שלנו עם הפלסטינים מעין מלחמת גוג ומגוג עם "הכובש המוסלמי הערבי שכבש חצי עולם", היתה מרתקת וגם משעשעת. אני מוכן לסלוח לו את דברי השטות על הפוטנציאל שלי כחבר ב"צוותו של הד"ר (יוזף) גבלס". כנראה שהחינוך הסובייטי שלו לא צייד אותו בכלים להבחין בין פשיסט כמו גבלס לבין סוציאליסט דמוקראטי כמוני, וזה חבל. דייצ'ב גם קישקש על הפוליטרוקים הסובייטים, ומייד יצא להגן עליהם בשל הפטריוטיזם האנטי נאצי שהחצינו אחרי הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941. הוא מעדיף לשכוח את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ מאוגוסט 1939 שאיפשר לנאצים לפלוש לפולין, וגם את התיחכום של הבולשביקים בהסכם ברסט-ליטובסק עם הגרמנים בשנת 1917 , שהעניק ללנין ולטרוצקי את טווח הנשימה המדיני והצבאי כדי למסד את שלטונם אחרי המהפכה ונוכח ההתערבות המערבית (אינטרוונציה) לצד הרוסים הלבנים. דייצ'ב בחר את העובדות הנוחות לו, התייצב לימין העמדה הישראלית המסורתית הרואה בכובשים ובמדכאים את כוחות השחרור האמיתי, הביע את הערצתו לפרובוקטור אריאל שרון, ובסך הכל היה יותר מדי סטריאוטיפי מכדי להיות אמיתי. אנשים מסוגו נוהגים להתנשא על ילידי הארץ, ולראות בתרבות שלהם את התגלמות האליטיזם האותנטי, אבל לפחות במקרה של דייצ'ב יש כאן יומרנות ללא כיסוי, הרבה בורות וניתוח צדקני ועלוב.
מלה על השינאה העצמית שמר דייצ'ב מאתר באנשים כמוני. מגוחך בעיני שסוציאליסטים אוהבי עמם כמוני, הרוצים למנוע מלחמה ושפיכות דמים ולחיות בהרמוניה עם השכנים הערבים, נחשבים בעיני דייצ'ב ל"מזוכיסטים", ואילו מבעירי שדות כמו שרון נערצים עליו. דייצ'ב אולי הגיע לכאן כדי לנהל מלחמה עם המוסלמים בשם אינסטינקט פרימורדיאלי ששייך למחוזות אחרים ולעידן אחר; אני חושב שהכובשים והמתנחלים הורסים את ארצי, ונלחם נגד הכיבוש מטעמים פטריוטים, הומניסטים ואינטרנציונליסטים. אני לא מצפה ממנו להבין זאת, אבל חבל הוא גולש להשמצות מבחילות על גבלס ועל הגרמנים.
כאשר נולדתי בירושלים היה הגנרל רומל בשערי מצרים, ושכנים אמרו לאמי שזה לא אחראי ללדת תינוק בעת כזאת. נכון שהיה בהחלט זרם בעולם הערבי (וגם בהודו) שתמך בצד הגרמני במלחמת העולם השנייה מטעמים אנטי אימפריאליסטים. גם אנואר אל-סאדאת ומנהיג לח"י יאיר שטרן היו שייכים, במידה זו או אחרת, לזרם הזה. כמובן שכל סוציאליסט וכל דמוקראט התנגד לו לחלוטין. אנשים מהאסכולה האידיאולוגית שלי תמיד דחו את הרעיון, שרווח בחוגים סטאליניסטיים עד אמצע 1941, שהמלחמה נגד אדולף היטלר היתה "קולוניאליסטית".
עד היום אני אסיר תודה לאנגלים שעצרו את הצבא הגרמני באל-עלמיין. כך ניצל השבט, שאליו אני שייך בצורה אורגנית וטבעית. כל קשר בין ישראלי דמוקראט, המנסה לתרום כאן לבניית חברה שיוויונית וצודקת, לבין אנטישמים הוא פרי דימיונו היוצר של הקורא. דייצ'ב עיצב במוחו ההוזה מעין דמות סטריאוטיפית שקל לשנוא אותה, והשינאה שמפעפעת ממנו היא ממש מפחידה. אני, לעומתו, יודע לזהות פשיסט כאשר הוא ניצב מולי ומהלל את שרון, ולא נותר לי אלא לומר לדייצ'ב, שהפוסל במומו פוסל.
ירושלמי אדום 