העיתונאי לשעבר והתועמלן הרכושני בהווה, מר סבר פלוצקר מידיעות אחרונות, ביקר בשבוע שעבר בפראג, כדי להשתתף בכנס ה 55 של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. אני משתמש במתכוון במונח "להשתתף", כיוון שפלוצקר, עורך על המשמר של מפ"ם בעבר, הפך לחלק בלתי נפרד מעשרים אלף בעלי ההון ומשרתיהם במימסדים השונים, שנטלו חלק בכנס. פלוצקר לא התבייש להציג את נשיא הבנק, ג'יימס וולפהנסון ואת חבריו, כידידי העניים עלי אדמות. בערמומיותו הרבה הוא עצמו הציג כמה מהבעיות המבעתות את המדינות העניות ואת תושביהן, תיאר את העריצות הכלכלית והפוליטית של אנשי הבנק העולמי וקרן המטבע כנאורות הומניסטית למען הנדכאים, והתייחס לאידיאליסטים מכל העולם שהגיעו לפראג כדי למחות נגד מדיניות העושק של הגופים האלה בהתנשאות קלילה ומעודנת. "לפרק את הקרן ואת הבנק?", התרה פלוצקר במארגני המחאה נגד הרכושנות, "המדינות העשירות יסתדרו בלעדיהם מצוין. אבל מה יעשו שלושה מיליארד עניי העולם שבכל זאת, בדרכים שלא תמיד יעילות וצודקות (העברית העילגת היא של פלוצקר ועם הקוראים הסליחה. ח.ב.) קיבלו ומקבלים מאות מיליארדי דולרים של סיוע? בשבילם הפירוק יהיה אסון. להם אתם דואגים?" בליגלוג מושחז מספר פלוצקר, שדוברי ארגוני המחאה חולמים על בנק עולמי חדש. בן-שיחו של העיתונאי מישראל התכוון לגוף שינהג במדינות העניות בהתאם לקריטריונים ציבוריים, ולא כדי לספק את תאוות הבצע של העשירים. את פלוצקר, שערך שנים לא מעטות עיתון יומי תחת הסיסמה ל"ציונות ולסוציאליזם ולאחוות עמים", זה הצחיק.
זו לא הפעם הראשונה שעיתונאי ישראלי הפגין עמדות ריאקציונריות כאלה בידיעות אחרונות, העיתון של המדינה. בשנות השמונים הראשונות שלח ידיעות דווקא את הרכילאית מירה אברך לארגנטינה של הגנרלים, והיא שיגרה משם סידרה של ארבע כתבות שכולן שבח והלל למשטר הפשיסטי שם. התגובות החריפות שלי ושל עוד כמה עיתונאים ופוליטיקאים הבהירו לאנשי ידיעות, שלא תהיה תפארתם על הדרך הזאת, אבל לא עירערו את מעמדה של הרכילאית בקרב האליטות של תנועת העבודה, כולל שמעון פרס מנשיאות האינטרנציונל הסוציאליסטי. מעריצת המרצחים האנטישמיים והפשיסטיים מארגנטינה, שלעומתם הדיקטטור הספרדי פרנסיסקו פראנקו היה ממש צימחוני, המשיכה לקבוע את הטון בחברה התל-אביבית, עד שנס ליחה בשנים האחרונות.
פלוצקר גרוע בהרבה מאברך, שכן הוא אדם אינטיליגנטי, אולי אפילו מבריק, ואין בו שום יסוד של תמימות קדושה הגובלת בטיפשות, שאיפיינה את הכתבות של אברך. פלוצקר יודע היטב ששני הגופים הבינלאומיים שאותם הוא מעלה על נס הם מכשיר של הרכושנות העולמית על מנת לכפות על המדינות העניות את הגלובאליזיציה הכרוכה בעבודת ילדים, בחשיפת עובדים לחומרים רעילים, בהשחת הסביבה, ביצירת תנאים לסחר העולמי לכבוש לעצמו שווקים על חשבון ההתפתחות הקהילתית וזכויות האדם בארצות רבות בעולם. הוא מודע לעובדה שהבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית יוצרים תנאים של ניידות עובדים המשמידה קהילות שלמות בעולם השלישי, ומפקירה מיליונים לניצול, לרעב, לתנאים הגובלים לעתים בג'נוסייד. הוא מכיר היטב את המציאות, המונעת ממשלות להגן על אוצרות הטבע שלהן בשם קדושת הסחר החופשי. הגופים האלה מונעים השקעות בארגוני זכויות אדם, בהתארגנות של איגודים מקצועיים, בזכויות עובדים ובכל מטרה שאיננה מסחרית. רק שיקולים של רווח והפסד קובעים עבורם, ומי שחולם שחסידים של הגלובאליזיציה כמו אהוד ברק ובייגה שוחט יצילו את עיירות הפיתוח בדרום הארץ, כדאי לו לעיין היטב בדברים האלה.
קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי מכתיבים לכל מדינות העולם, ובעיקר לעניות התלויות בגופים כאלה, מדיניות מוניטאריסטית תאצ'ריסטית, צנע תקציבי, סיכול תוכניות לקידום חברתי, ריבית גבוהה וריסון הוצאות ממשלתיות לבריאות ולחינוך, ומכאן גם תחלואה גבוהה, בורות, אבטלה וייאוש קיומי. הם ושולחיהם מאפשרים בריחת הון מארצות עניות (שוב, בשם החופש הכלכלי) ובכך דואגים להקטנת הייצור המקומי, לריסון השקעות במשאבי אנוש, להפקרת השוק המקומי לגחמת קברניטי הכלכלה העולמית, העשירה.
הפלוצקרים מזלזלים במאבק נגד המגמות האלה, אבל גם חוששים ממנו. השוד הגדול של העולם העני כדי להעשיר פחות משמונה אחוזים מאוכלוסית העולם נמשך, ומחולליו זקוקים לשקט, לשתיקת הכבשים. הם פוחדים ממאבק חברתי המוני נגד השחיתות הנעוצה בעצם קיומו של העושר האישי, (לכן גם מדכאים פעילות פרלמנטארית נגד העשירים), ומסכלים את כינונם של מוסדות חברתיים המטפחים השתתפות המונית בקביעת המדיניות הכלכלית, מודעות לעושק המקומי והעולמי, תודעה צרכנית וסביבתית גם במדינות עניות. המהומות בסיאטל בשנה שעברה היו רק יריית פתיחה במאבק היסטורי נגד ניכוס רוב אוצרות העולם בידי שכבות צרות, אינטרסנטיות וכוחניות.
חבל וצורם שהקולות השמרניים ביותר בכל נושא הנוגע למדינות העולם השלישי באים דווקא מישראל. כנראה שהמחיקה השיטתית של עברה הסוציאל-דמוקראטי של המדינה, והעמדות של קברניטי ישראל מתנועת העבודה בנושאים גלובאליים, הם שני סימפטומים של תופעה ממאירה אחת. השינוי החברתי בישראל תלוי גם בשינוי האוריינטציה בנושאים כלל עולמיים, ואפילו במנהיגי האליטות של ש"ס, הנעולים בעולם הצר ו"היהודי" שלהם, צריך להשקיע כדי להנחיל להם את האמת הזאת. אם העולם כולו מנווט מוושינגטון, לא יהיה בו צדק, לא יהיה בו שיוויון ולא תהיה בו איכות חיים סבירה לכולם. האידיאולוגיה שסבר פלוצקר הדחיק כבר לפני שני עשורים, עולה ברלבנטיות שלה על הרעיונות שהוא מפיץ עתה. והוא עושה זאת עם מורא, עם משוא פנים ובלי תום לב.
ירושלמי אדום 