העיתונים הישראלים הגדירו את הופעתו הראשונה של אייל ברקוביץ בליגה הסקוטית העונה במשפטים פושרים וקרירים. כרגיל אצלנו, צריך לחפש את הסיבה ביחסיו של אייל עם העיתונים השונים: התנתקותו מעיתון אחד וניכורו מהעיתון השני. קשה למצוא כיום כתיבה עניינית כלשהי, ולכן אציע לכם את הנוסחה הבאה: אייל שיחק היטב, הוא בכושר מעולה, ובכל זאת מתקשה להסתגל לסגנונו של המנג'ר החדש מארטין אוניל. הנעת הכדור שהנהיג ג'ון בארנס בנוסח הליברפולי המסורתי היתה נוחה מאוד לאייל. מחליפו אוניל הוא מאמן שמרן, שהיה רגיל בשנים האחרונות בעיקר למאבקי תחתית בפרמיירליג באנגליה. אבל המשימות שלו בסקוטלנד הן שונות לחלוטין. הליגה הסקוטית היא בעצם מאבק איתנים בין שתי הקבוצות הגדולות של גלאזגו, ריינג'רס וסלטיק, עם הגמוניה ברורה של הקבוצתה הפרוטסטנטית. ברוב המשחקים מצפים משתי הגדולות לנצח כמעט בכל מחיר, וכל תוצאה שאיננה ניצחון נחשבת בעיני התיקשורת והאוהדים כאחד, לכישלון חרוץ.
כך ראו כולם גם את משחק החוץ של סלטיק נגד דאנדי יונייטד. אייל היה חייב לנווט את קבוצתו למשחק התקפי, ולא תמיד הצליח בכך. התיפקוד של שני שחקני החוד המפורסמים של סלטיק, כריס סאטון והנריק לארסון, היה לקוי. לארסון הצטיין, אבל שיתוף הפעולה שלו עם אייל ועם סאטון עדיין רחוק משלמות. המרחק בין שחקני הקבוצה הוא עצום, וגם זה חלק מהמנטאליות ההגנתית של אוניל. אוניל חייב לעבור מהפך פסיכולוגי, ולהפנים את מעמדו כמנהל קבוצת-על בסקוטלנד. אם סלטיק תגמגם במחזורים הראשונים, הוא עלול לעוף הביתה בהקדם, וכבר היו דברים מעולם.
בפרספקטיבה ממשחקי יורו אלפיים אני משוכנע, שברקוביץ' הוא קשר התקפי ברמה אירופית גבוהה מאוד, ונראה לי שסלטיק לא תהיה התחנה האחרונה שלו. האם יסיים את הקריירה שלו בסופו של דבר דווקא במדים הירוקים של מכבי חיפה? ייתכן מאוד, אבל זה לא יקרה בשנתיים הקרובות. ברקוביץ' הוא לא רק שחקן גדול, אלא גם בחור שאפתני וחרוץ מאין כמוהו. הסיפור הבריטי שלו מצביע על הצלחה גדולה ברמות הגבוהות ביותר, ויש לקוות שיהיה לו המשך, חרף ספקנותי הרבה בנושא אוניל.
הצטערתי על החלטת ערוץ הספורט בכבלים לא לשדר את חיים רביבו ואת פנרבחצ'ה באורח סדיר, ולא השתכנעתי מהנימוקים של ראשי הערוץ. נכון שהליגה הספרדית היא הרבה יותר איכותית מאשר הליגההתורכית, אבל פנר היא קבוצת צמרת עם תוארים רבים, ואילו הרקורד של סלטה ויגו בספרד הוא בינוני במקרה הטוב. נכון שסלטה שיחקה כדורגל נהדר לפני שנתיים, אבל היא לא עולה על פנרבחצ'ה של היום. אני מכיר אוהדי כדורגל רבים בישראל, שהיו שמחים מאוד לראו את רוב משחקיו של חיים בליגה התורכית, וגם אני נמנה על הציבור הזה. האם אנחנו בישראל רשאים להתנשא ולזלזל בכדורגל התורכי שעולה בהרבה על הכדורגל שלנו? רביבו הוא שחק אהודמאוד בישראל (ואני כותב את הדברים האלה ביושר, בתור אדם שאוהב יותר את אייל), וכדאי מכל הבחינות, גם מנקודת ראות של רייטינג, לשדר את פנרבחצ'ה, שמושכת קהל אוהדים פאנטי בכל רחבי תורכיה.
הליגה שלנו קלטה הרבה פליטים ישראלים מליגות אירופה, ובהם ז'אן טלסניקוב, ואליד באדיר ואבי תקווה. כולם שחקנים טובים, שאינם בנויים לליגות הבכירות ואפילו הבינוניות של אירופה. בשולי אסטון-וילה מחכה גם נג'ואן גרייב ביש המזל להזדמנות להוכיח את עצמו. בסך הכל, שלושת החוזרים הם תוספת כוח חשובה לליגת העל שלנו, ויש להניח שהם בכל זאת צברו נסיון חשוב בחוץ לארץ. גם גרייב יוכל להקלט בלי קושי בליגה הישראלית, אם המנג'ר שלו ג'ון גרגורי ימשיך להתנכל לו. ההרפתקה האירופית היא חשובה לכדורגל הישראלי, ולמיצער נגמלנו מהנטייה להגיב בהיסטריה לאומנית אחרי כל גול של שחקן שלנו באירופה. הדרוויניזם הגס, החוק שמכתיב את הישרדותם של החזקים, שולט בכדורגל האירופי, ולכן זה לא מקרה שדווקא הטובים ביותר, רביבו וברקוביץ', היו היחידים שנותרו ברשימה די ארוכה של כדורגלנים אופטימיים, שלא העריכו די הצורך את מיגבלותיהם.
ירושלמי אדום 