את הגאווה האבודה שלי החזירו בשבת אוהדי הפועל, שקיבלו בכבוד ובאחווה את הכדורגלנים מנצרת. הם הוכיחו ש"מותר האדום" זה יותר מסתם כותרת עיתונאית. יש משהו מיוחד בקהל הזה, והוא ראוי להרבה יותר ממה שהוא מקבל. מכל מקום, האוהדים האדומים לא מצאו מפלט לכישלון בדרך הגזענית הקלה, ואני שמח שגם אוהדי הפועל חיפה (אני ירוק בדרבי שם!) התנהגו כבני אדם נאורים כלפי ואליד באדיר ממכבי, ואף העניקו לו פרחים לכבוד חתונתו. בימים כתיקונם הייתי רואה בהתנהגות כזאת דבר מובן מאליו, אבל היום, כשטירוף המערכות מכרסם בכולנו, כל גילוי של אנושיות ראוי בעיני לשבח.
כל זה רק מחריף את המחאה על מצבה הכללי של הקבוצה, על גימוד אופקיה, מיזעור שאיפותיה והנמכת ציפיותיה. כל אדום שמגיע לטדי שווה את משקלו בזהב, אבל אנחנו מתמעטים והולכים, הבסיס החברתי שלנו כורסם, הקבוצות הפוליטיות שתמכו בנו נעלמות בהדרגה מן הבמה הציבורית, והאוהדים מפסיקים להאמין שקונה פוטנציאלי כלשהו יציל את הקבוצה. אני לא מאמין במשכורות רעב, ובסוג של מקצוענות שהיא בעצם תחליף לדמי אבטלה. מוטב להשתית את כל הקבוצה על שחקני בית ולשווק אותה בתוך שכזאת, מאשר לקיים כאילו מקצוענות בנוסח מכבי יפו.
היומרנות, הסמלים העתיקים, הכוכבים של פעם, כל אלה לא הצילו את יפו ולא יצילו גם אותנו. בעבר ניסינו לשמור את המיתוס של הפועל על אש קטנה, כדי להנחיל לאוהדים את מורשת העבר, ובכך לטפח גאוות יחידה ותחושה של המשכיות. אבל אין טעם בגאוות יחידה, אם היחידה עצמה מחרחרת לקראת הגסיסה. פעם לעגו בעיר ליואב דוגה שניסה לאיים על ההגמוניה של בית"ר. אבל דוגה לפחות הרגיז את היריבים בעיר. אם מישהו מהפועל היה יוצא בהכרזה כזו היום, הצחוק המהדהד מיציעי טדי היה יוצר בהלה קיומית של ממש בגילה ובבית ג'אלה.
חוסר האמון של האוהדים בקברניטי הקבוצה הוא טוטאלי, וגם אני, אולי המגן האחרון של הצוות הנוכחי (בהעדר חלופה כלשהי) הגעתי לייאוש. ראיתי את השער הנחמד של רם סטי נגד נצרת, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כמו כל האוהדים, אני רוצה מאוד בהצלחתם של שחקנים כמו סטי, ובעת ובעונה אחת חושש, שכל גילוי של כדורגל אמיתי מצידם יביא להכנסתם לרשימת הנמכרים. זה נכון ששי אהרון ביקש לעזוב, וגם לאוהדים יש חלק גדול בזה, אבל עם קצת מנהיגות והשראה, הוא היה נשאר איתנו.
ודני נוימן? יש לו עוד טיפת אשראי אצלי (עיתונאים אחרים כבר נשברו לגמרי ממנו), אבל יותר ויותר הוא מזכיר לי את השיר הנחמד על מחייה השפה העברית, אליעזר בן יהודה: "מלים, מלים, הוא הגה ממוחו הקודח". מעולם לא נתקלתי בהסברים כל כך משכנעים, מול מציאות כל כך דלה. אומרים שלמימסד שלנו יש בעיית הסברה. אז הרי לכם מסביר מן המוכן, שהיה משווק את אליק רון לערביי הגליל בהצלחה בלתי מבוטלת.
מתי יחליפו המעשים את המלים? מתי נראה קצת כדורגל מוצלח, כמה שערים יפים, כמה נצחונות למען המוראל? מתי תהיה לנו קבוצה, שלא תשחק בונקר מביש נגד עלובי החיים מהליגה הלאומית? מתי נראה אצלנו כדורגל, שיזכיר במשהו את העונה האחרונה שלנו בארצית, כאשר סיימנו במקום שני אחרי טייבה?
בעצם, אנחנו לא מבקשים הרבה, ומגיע לנו יותר. אבל קברניטי "תנועת העבודה" בונים עתה יישות חדשה יחד עם הליכוד, והעבר האדום שלנו נסחף עתה ברוח אל פח האשפה של ההיסטוריה. אולי ניזרק לפח בתחושה של גאווה, אבל ימשיך להיות שם מחניק ומסריח.
ירושלמי אדום 