אם בית"ר תזכה בכל זאת באליפות, יש להניח שהתבוסה ביום שני בערב תודחק לשולי התודעה. אבל היא תמשיך לכרסם באוהדים הכנים יותר, שגם קולו של אייל גולן בכיכר ספרא לא ישכנע אותם, שאלי גוטמן באמת מאמן את הקבוצה הטובה ביותר בארץ. לא ראינו את הדבר האמיתי מבית"ר כל העונה, כפי שלא ראינו אותו מעולם בהפועל חיפה, גם בעונת האליפות של גוטמן. אני פונה לכל אוהדי בית"ר שאוהבים כדורגל, אבל נתונים לשטיפת המוח התועלתנית, המאפיינת את התרבות הישראלית של שנת 2001: אל תאמינו לטענות, שכדורגל משחקים למען שלוש הנקודות, וששום דבר אחר לא משנה. הרי אתם מרגישים בעצמכם, שכיעור הוא כיעור, גם כאשר הוא מתורגם להישגים ולתוארים. החפצים הקרים בארון הגביעים הם חסרי משמעות בלי היופי, ההנאה, הרומנטיקה והלהט שמעצבים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו.
מי שמכיר את יחסי למכבי תל-אביב (כולכם) יודע כמה קשה לי להקליד את המלים האלה, אבל הצהובים-כחולים שיחקו כמו קבוצה מחוץ לארץ, ולימדו את כולנו לקח גדול. פתאום נאלצו דווקא אוהדי בית"ר, שהלחימה והרוח הקבוצתית הן הסמל המסחרי שלהם, לראות בעיניים כלות את הצפונים של לוני, הסופר חנון התל-אביבי, נהרגים על המיגרש למען הכבוד. נכון שהיתה גם יכולת, וגם הגינות ספורטיבית. בניגוד לתדמית הקלאסית של מכבי, הם שיחקו בהגינות, ודווקא נציגי עירנו בליגה הבכירה ליכלכו בעבירות בלתי קבילות. איציק קורנפיין מנע ממכבי לפחות חמישה שערים בטוחים. אסור לנו לבלבל בין לחימה למען הסמל, לבין ביצוע עבירות אלימות. בדרך כלל, דווקא קבוצות שאין להן כושר גופני ויכולת להילחם במיגרש בצורה ספורטיבית, נוקטות באמצעים בלתי חוקיים.
במכבי מנסים לשלב בין שחקנים מתוצרת בית לבין רכש טוב, ולפחות מאז שדרור קשטן פוטר, הם לא הצליחו במיוחד. אבל ביום שני ראינו מכבי אחרת, שהתעלתה לאתגר של המתיימרת לאליפות. אני בשום פנים לא מסכים שזה היה המשך ישיר לסגנון של מכבי בקריית אליעזר נגד מכבי חיפה. התצוגה של מכבי נגד בית"ר היתה אנטי-תיזה לבונקר המביש בחיפה. לזכותו של ניר לוין יש לומר, שגם הוא ידע להבחין היטב בין שני המשחקים: בחיפה הוא היה מרוצה מהתוצאה, אבל בבלומפילד הוא חולל נסים.
דווקא בשל חיבתי האישית המסויימת כלפי גוטמן, אני מנסה להסביר לו מזה זמן רב שדבקותו בשיטה, שבהגדרה איננה מהנה את קהל הצופים, היא שגוייה מבחינה קונספטואלית. הוא רואה בעמלנות האפורה שהוא אוכף על קבוצתו מעין תכונה איכותית, הנובעת מאינטרפרטציה קשוחה מדי של מהות החיים. אני מתכוון לזה בכל הרצינות. גוטמן מזכיר לי כומר קאלוויניסטי בסקוטלנד של המאה ה- 19, המנסה להנחיל לצאן מרעיתו הרעב את הסגולות הערכיות הטמונות במשטר של חיסכון חמור. מישהו צריך למשוך בזרועו של גוטמן (בעדינות, כמובן) ולומר לו, בשלוש מלים פשוטות: "זהו בידור, אלי!". אם האיש יקלוט את משמעות הדברים, ויעלה למגרש האימונים עם חיוך על שפתיו, אז אולי יש לו תקנה.
לשני המאמנים האנגלים הגדולים ביל שאנקלי מליברפול ומאט באזבי ממנצ'סטר יונייטד היה חוש הומור מפותח. זה לא הפריע להם לזכות באליפויות ובגביעים, כולל גביעי אירופה. אבל גוטמן שלח למשחק נגד מכבי חבורה זועפת, נטולת שימחת חיים, עם מזג רע ועם כדורגל רע. לפחות התעודדתי מן העובדה, שהוא הכיר מייד בחרפה שהמשחק הזה המיט על בית"ר. המונח "תבוסה" איננו מהווה תיאור מקובל של 2-0 , אבל זה בדיוק מה שקרה ביום שני השבוע.
אחרי הכדורגל הנורא שראינו במגרשים ובטלוויזיה בחודשיים האחרונים, שהתאים כל כך למצב הרוח הלאומי שלנו, אני חש צורך להתעלות מעל איבתי הישנה למכבי, ולהודות להם על שהנעימו את זמננו בכדורגל נהדר. אבי נימני וטל בנין לא היו אף פעם גיבורי חלומותי, אבל הם ניצחו על קונצרט נהדר. אנחנו מוקפים בפוליטיקאים רמאים מכל המפלגות, שמשנים את דעתם בכל חודש בגלל אינטרסים, ומנמקים את הדברים בצורה שמעליבה אותנו (ראו אהוד ברק ואריאל שרון בפרשת גיוס בני הישיבות). אז לפחות כאן, בספורט האהוב עלינו, נהיה אמיתיים: מכבי היו גדולים.
ירושלמי אדום 