א.מנהרת הזמן
לא הייתי שותף, כמובן, לדברי השבח וההלל על נבחרת ישראל הטל בנינית שראינו ביום רביעי נגד הרוסים. מבחינתי, חזרנו יותר מעשר שנים במנהרת הזמן לכדורגל הדפוק של הש"ג, יצחק שניאור ויעקב גרונדמן. ההגנה הישראלית היתה אמנם סבירה. אבל חשוב לזכור, שכמעט כל הנבחרת הצטופפה בהגנה, מרכז השדה היצירתי היה מנוטרל לחלוטין, ורק האדישות התהומית של הרוסים, עד שער הניצחון הנפלא שלהם, איפשרה לישראל ל"הפסיד בכבוד".
כמובן שטל בנין בלט בסגנון הצפוף והמכוער שבו נקט ריצ'ארד נילסן. אבל אייל ברקוביץ' נוטרל כמעט לחלוטין. גם משחקו הטוב יחסית של פיני בלילי לא הציל את הנבחרת, שכן נגזר עליו לבלות בין הבלמים הגבוהים של רוסיה בבדידות לא-מזהירה. בנין מתקשה מאוד לפעול בשטחים רחבים במשחק פתוח, אבל כאשר כל המגינים האחרים (בעצם, היו לנו שמונה מגינים במשחק הזה) נמצאים במרחק של מטרים ספורים ממנו, האיש פורח ואנחנו קמלים.
לנילסן יש המון אופציות לקראת משחקי קדם-המונדיאל. עומדים לרשותו שחקנים מעולים כמו יוסי אבוקסיס, פליקס חלפון, חיים רביבו ואלון מזרחי. גם אריק בנאדו חייב לשחק בהרכב הראשון של הנבחרת. אבל אני ספקן מאוד בכל הקשור למאמן הנחמד ונעים ההליכות הזה. התפיסות שלו הן סקאנדינביות במקרה הטוב, כלומר, מבוססות על מבנה פיזי של שחקנים שאיננו קיים בישראל. במקרה הרע הן פשוט פרימיטיביות. אני כבר מתגעגע לשלמה שרף.
ב. צור חייב לפרוש
אייל צור היה שוב, שלא בטובתו, הגיבור הטראגי של הדראמה בחיפה. שתי קבוצות טובות הציגו כדורגל מרתק, אבל צור, שכבר הוקעתי את פחדנותו בטור הזה, איפשר למשחק להידרדר לאלימות מבישה. זה חבל, כי כרטיס צהוב לאלון חלפון, שהתחיל את ההשתוללות, היה מונע את כל הפורעניות הקשות, כולל את פציעתו המזוויעה של גדי ברומר.
אני מקווה שגיא לוי, מאמן הפועל חיפה, למד משהו מאובדן שתי הנקודות נגד מכבי. תיקו ביתי מהווה בעצם "הפסד מתון", וחבל שלוי יורד להגנה כאשר הוא מוביל, כאילו פעל בכוחו של רפלקס מותנה. כך החמצנו ניצחון יחיד על ארבע העשירות, שרובן הציגו כדורגל גרוע, ובכל זאת זכו בניצחונות.
ג. בחזרה לעתיד
ראיתי את הפועל ירושלים במשחק הבית הראשון שלה בלאומית ולא התאכזבתי במיוחד. נכון שלמכבי הרצליה יש כדורגלנים יותר טובים, ואני מודה שהשופט הציל אותנו כאשר פסל שער חוקי לחלוטין לטובת האורחים, אבל אכזבה היא תמיד פונקציה של ציפיות. הפועל ירושלים היא באמת קבוצה בבנייה, ויש לה המון שחקנים צעירים שגדלו בעיר, והם יוכלו להיות מוקד מצוין להזדהות, אחרי שבית"ר הפכה לספינת הדגל של הגלובאליזציה חסרת הפרצוף.
עם זאת, התרשמתי שהפועל ירושלים לא יכולה אפילו לחלום על עלייה לליגת העל במצבה הנוכחי. יש לראות בעונה הזאת תקופת מעבר, עד שאוהדי הקבוצה הרבים יחליטו להציל אותה ולמצוא עבורה בעלים חדשים. בעוד שנתיים-שלוש תהיה בבירה קבוצה סבירה שניה, שתוכל להתבצר במקום בינוני בליגת העל. רק מי שיראה נכוחה את מצב הדברים, יוכל להשלים עם המפלות הצפויות השנה להפועל ירושלים, בעיקר במשחקי חוץ.
והרצליה? קבוצה נטולת נשמה ורצון קיום, ולכן אין לה עתיד, למרות שחומר השחקנים שלה הוא יותר מסביר.
ירושלמי אדום 