בסוף השבוע שעבר פתח ראש הממשלה את מסע הבחירות שלו בטירה אשר במשולש, ואפילו זלל חומוס במסעדה מקומית. זו היתה מחווה של זילזול תהומי בבוחרים הערבים, שמשתלבת היטב במסכת התנהגותו של אהוד ברק כלפי המיגזר הזה מאז נבחר לתפקידו. לאורך כל השבוע קראנו בכל העיתונים תחזיות קשות המציירות באור קודר את הצפוי לברק בבחירות. אני מקווה שהתחזיות האלה צודקות. ערבי שמצביע עבור ברק ושלמה בן-עמי, מקנה בעצם לגיטימציה לרצח 13 האזרחים הערבים באוקטובר השחור. זה נכון גם לגבי כל יהודי מהשמאל, או לכל ישראלי שיש לו השקפת עולם הומניסטית.
כמה סימלי שהמסעדה שבה סעד ברק פונתה מהאורחים הרגילים "מטעמי בטחון". לא רק שברק פלש ברגל גסה לטירה, בניגוד לרחשי לבם של רוב התושבים, אלא שאנשיו דאגו לו לסביבה סטרילית. מהתגובות בטירה אנחנו למדים, שאנשי המקום נעלבו ונפגעו מעצם ביקורו של ברק, וכעסו מאוד על מארחיו. ברק הפך לנטל אלקטוראלי, כיוון שבגללו אין כל סיכוי לאיש מפלגת העבודה לזכות בקול הערבי מבלי שיחול שם שינוי מהפכני, שאיננו צפוי. אבל התמונה הסוריאליסטית מטירה איננה מרפה ממני: האיש זחוח הדעת וטיפש הלב הזה (אני מרשה לעצמי לכתוב זאת, גם משום שברק לא שעה לאזהרותי שחזרו ונשנו כאן מאז שנבחר, לטפל בהגינות ובכבוד במיגזר הערבי) ממלא את פיו חומוס, מוקף בגורילות ואולי בכמה מארחים-אנוסים שחיוך מאולץ מסווה את מרירותם. ובאמת, כך נראה העולם שבו מבקש ראש ממשלתנו לחיות את חייו הציבוריים:
מסעדה בלי סועדים, ערבים בלי זכויות, אירוח בלי מארחים, ביקור בזירת הפשע בלי שיחזור; ממשלה בלי שרים, כנסת בלי ח"כים, שלום בלי פרטנרים, מנהיג בלי מפלגה, פוליטיקה בלי אנשים, ישראל בלי ערבים, אג'נדה אזרחית בלי חילונים, תנועת עבודה בלי עובדים, מחנה דמוקראטי בלי דמוקראטיה, חברות באינטרנציונל הסוציאליסטי בלי סוציאליזם, סוציאל-דמוקראטיה בלי שיוויון, תיירות בלי תיירים, דמוקראטיה בלי התייעצות, חברות בלי חברים, אהבה בלי אוהבים, אידיאולוגיה בלי ערכים, עיתונות בלי ביקורת, ראיונות בלי שאלות, תוכניות בלי ביצוע, משא ומתן בלי פלסטינים, ויתורים על הגולן בלי סורים, פריצת דרך לעולם הערבי בלי נציגויות, תדמית עצמית נאורה בלי כיסוי, פוזה של ישרנות בלי יושר, הבטחות בלי קיום, שחצנות בלי קבלות, יוזמות בלי שיטה, שלפנות בלי תכלית. וכך נראית גם הפרידה ממנו, בלי צער.
חברים רבים שלי, גם במיגזר הערבי, סבורים שתהיה חזרה מסויימת למחנה ברק אחרי שביבי נתניהו יתחיל את מסע הבחירות שלו, ושגם אריאל שרון שנוא שם עד תום. לדעתי, התופעה הזאת תהיה הפעם מוגבלת מאוד במימדיה. ברור לחלוטין שהפעם יהיו יותר משני מועמדים, ואחרי הסיבוב הראשון ייאלץ כל מועמד להתפשר עם השמאל ועם הציבור הערבי. ייתכן שהנהגת מרצ תדרוש מחבריה להצביע עבור ברק, אבל במקרה כזה היא תאבד תמיכה בקרב חברי השורה, ואולי אפילו תביא לפילוג בתנועה.
הפעם אני מתנגד להצבת מועמד יהודי יוני בלי התייעצות והשגת קונסנזוס עם הציבור הערבי ועם מייצגיו. כל יוני העבודה פסולים, ואני מקווה שאף איש שמאל רציני לא יפול למלכודת של הצבעה עבור מועמד "מתון", שלא הגן על הציבור הערבי ועל תושבי השטחים הכבושים כשהם היו זקוקים להגנה כזו. אינטלקטואל מאוד ידוע מהשמאל התעניין בשיחה איתי בתוכניותיו של איש אופוזיציה מסויים בתוך מפלגת העבודה, ונאלצתי להפגין אדישות תהומית. את המועמד שלי אבחר בהתייעצות עם מוחמד ברקה ותמר גוז'נסקי ואולי גם עם שולמית אלוני. לא איכפת לי כלל מה חושב על כך עמוס עוז. זוהי ההתנהגות השמאלית היחידה שאני מכיר.
ומה נעשה עם הטענות ש"בגללנו" ייבחר נתניהו, ועם ההשוואות הנואלות בינינו לבין אנשי השמאל הרדיקלי בגרמניה בין שתי מלחמות העולם, שהעדיפו כביכול את הנאצים על הסוציאל-דמוקראטים? קודם כל, נצפצף עליהן. אחרי שנגמור לצפצף נבהיר לוורדרדים בשיא הסבלנות: לא אנחנו הרגנו 13 אזרחים ערבים; לא אנחנו הרחבנו התנחלויות וסללנו כבישי אפרטהייד בעיצומו של "תהליך השלום"; לא אנחנו דגלנו באידיאולוגיה ניאו-ליברלית ותאצ'ריסטית, והגדלנו את הפערים החברתיים; לא אנחנו הכשלנו את המגעים עם הפלסטינים ועם הסורים וסיכנו את עצם קיומו של השלום עם מצרים; לא אנחנו הכשרנו את ביקורו של הפרובוקטור שרון בגבעת המסגדים ("מותר לכל יהודי לעלות להר הבית") , ולא אנחנו מחפשים את קירבתו ואת שותפותו של האיש, שנחשב למצורע פוליטי בכל העולם התרבותי; לא אנחנו, אלא חבר הכנסת מהעבודה אלי גולדשמידט הופיע השבוע בטלוויזיה, ואמר ש"אם שרון ייגרש אותי מהדלת, אז אכנס אליו מהחלון"; לא אנחנו, אלא ברק, הוא שטען שהמתנחלים (אויבי השלום) קרובים ללבו יותר מיוסי שריד.
אז ברק איננו סוציאל-דמוקראט, ביבי איננו נאצי, אין שום הבדל מהותי בין השניים, והטענות ההיסטוריות של המפא"ניקים הן מעליבות מבחינה אינטלקטואלית. מעבר לרגשות העזים נגד השליטים של היום, אנחנו חייבים לחשוב גם על העתיד. החברה הישראלית ובעיקר השמאל זקוקים לאופוזיציה ענקית ופעילה אחרי הבחירות, שתהיה חלק אחד מתנועת המלקחיים (החלק השני הוא האמריקאים והאירופים) שתאלץ את נתניהו לעשות את הוויתורים הדרושים להמשך המשא ומתן. כך קרה בהסכם חברון, שהפך את ביבי למטרה להכפשות של המתנחלים, וגם יקרה גם בעוד שנה-שנתיים.
נפלנו במלכודת של הצבעה לברק מפחד ביבי בבחירות 1999 , אנחנו מתנצלים בפני הקוראים ומיישמים את הלקחים. אינתיפאדת אל-אקצה הנחילה לנו לקח חשוב אחד: בני הברית המזוייפים, הארי שביטים של הפוליטיקה ושל התקשורת, מסוכנים יותר מהימין הרישמי. "קופרניקוס" העלוב והמעליב של ארי שביט במוסף הארץ הסב יותר נזק, מכל ההצהרות של ראשי המתנחלים. זה לא מקרה שיום האדמה בשנת 1976, רצח השלושה עשר וסיכול הסכם השלום עם הפלסטינים בשנת 2000, קרו כשנצי העבודה היו בשלטון. נשתדל בכל מאודנו לא לשכוח את הדברים האלה, גם כאשר נתניהו ושרון המבעיתים יציצו בנו ממודעות הבחירות של הליכוד.
ירושלמי אדום 