זה אולי לא מקרי שבמהלך העלייה הראשונה שלנו לליגה הבכירה, דילגנו על ימק"א. ותיקי האוהדים, מהעידן העתיק שקדם לקטמון, זוכרים את ימק"א כמיגרש עויין. בתחילת שנות החמישים היה מצבה של האגודה דומה לזה של היום. אוהדי הפועל היו מיעוט קטן בכל משחקי הדרבי, וכאשר ניצחנו בשנת 1954 את בית"ר 0:2 משערים של ג'ק שטטקובניק וזלמן למל, וכמעט הכשלנו את עלייתה ללאומית, חגגו רק כמה עשרות אוהדים את הניצחון בדממה, נוכח התהלוכה האבלה של מאות בית"רים בחולצות לבנות, שהתנהלו בכבדות לנחלאות, לזיכרונות, לשכונת הבוכרים ולכרם אברהם.
בית"ר בילתה רק עונה טראומטית אחת בלאומית, וירדה מבויישת ומכורכמת פנים. בעונת -1955'56 היא כמעט ירדה לליגה השלישית. הבית"רים הי תלויים בניצחון ביתי שלנו בימק"א על הפועל בלפוריה, והשמועות בעיר שניתן את המשחק יצרו אווירה אלימה ומכוערת. השמועות התבדו. הפועל החלה אז להעמיק את ההגמוניה הספורטיבית שלה בעיר, שנמשכה 16 שנים, וניצחה את בלפוריה בקלות 0:4. קשה לומר שהבית"רים החזיקו לנו טובה. העזרה שהגשנו להם רק העמיקה את השינאה, ואוהדי בית"ר האמיתיים ראו בחבל ההצלה שהושטנו להם בעת צרה גם אקט של התנשאות. מקץ שנה ניסתה בית"ר להפסיד במתכוון להפועל חדרה כדי למנוע את העלייה שלנו ללאומית. המזימה הזו סוכלה בצורה גרוטסקית: קהל של הפועל ושל בית"ר פרץ למיגרש הכורכר של ימק"א והפסיק את המישחק בתוצאה 1:3 לטובת חדרה.
את סופה של הפרשה כבר סיפרתי כאן. וועדה בראשות שופט פסלה את הליגה הארצית, והחליטה על משחקי מיבחן בין חמש הקבוצות הראשונות. השישית, בית"ר, נשארה בחוץ. הפועל כפר-סבא, מכבי רחובות, הפועל חדרה, הכח תל-אביב והפועל ירושלים התמודדו על שני כרטיסי עלייה לליגה הבכירה בשיטת ליגה של סיבוב אחד במיגרשים נייטראליים. את כל המשחקים שהביאו אותנו ללאומית בפעם הראשונה בתולדותינו (ראיתי את כולם, כמובן) שיחקנו מחוץ לעיר.
הפועל הגיעה למישחק המכריע בנתניה נגד מכבי רחובות בלי אף ניצחון. אחרי הפסד בפתח-תקווה נגד כפר-סבא, סיימנו בתיקו נגד הפועל חדרה והכח. למשחק בנתניה הגענו עם הגב אל הקיר. היינו זקוקים לניצחון בשיעור 0:3 כדי לעלות. אחד-אפס קטן היה משאיר אותנו בארצית; ניצחון של 0:2 היה מאפשר התמודדות נוספת נגד הפועל חדרה, אחרי שכפר-סבא כבר הבטיחה את מקומה בלאומית.
המשחק התקיים באווירה משבר. המנהל הותיק אפרים גילר, שען מרחוב יפו שניהל לפני קום המדינה גם את קבוצת הכדורסל של הפועל, התפטר ודינדוש הורביץ, לימים פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית, מונה למנהל חירום. דינדוש חולל מהפך אדיר בהרכב. גילר היה מסור וישר כפלס, אבל שמרן שדבק בשחקנים הוותיקים. דינדוש ריענן את ההרכב, שיבץ בו את הצעירים בני קרוצ'י, דב עצמון, יוסף זכאי ואברהם שושן, וניפה את הוותיקים וילי לנץ, שלמה דרגן ובובה יצקן. את כוכב הקבוצה מנש כהן הסיט לקישור ההתקפי, וכך קיבע את ההגנה ששירתה את הפועל בחמש השנים הראשונות שלה בלאומית: קרוצ'י, צדוק בן-משה, עצמון, מרדכי בנבנישתי, רחמים (רמי) חנוני, יהושע וורמברנד.
קוראי כל העיר זוכרים אולי חלק מהאירועים הדרמטיים במשחק הזה, המשוחזר כאן לכבוד המשחק המכריע היום נגד קריית אתא. רחובות, מונהגת על ידי כוכבה מנבחרת ישראל משה ליטבק, נלחמה בחירוק שיניים, והקיצוני הימני המוכשר שלה, אברהם מלמד, עבר בקלילות את עצמון בן ה- 16 , שלימים הגיע להפועל חיפה ולנבחרת ישראל. אבל ההרכב החדש של דינדוש נילחם, ומרדכי בנבנישתי הצעיר השתלט בסמכותיות של כוכב מנוסה על מרכז המיגרש. בהתקפה שיחקו שושן, זכאי, ברוך בנבנישתי, מנש והרכש מהפועל תל-אביב, אליהו נשלסקי. עד הדקה ה- 88 ביססנו את התקוות על השער הבודד שהבקיע מנש בנגיחה במחצית הראשונה. ידענו שניצחון של 0:1 כמוהו כהפסד, והייאוש העמיק לקראת הסיום, כשהבלם המסור חנוני נפצע קשה בראשו, וישב על הספסל עטור בתחבושת נוטפת דם.
שתי הדקות האחרונות היו סנסציוניות, לא פחות מהניצחון ההיסטורי 2:3 על מכבי חיפה כעבור שבע שנים. חנוני ההוזה (אתם זוכרים את השיר "ארול" של מאיר אריאל?) התעקש לחזור, כי לפני 43 שנים לא היו מחליפים בכדורגל, והפועל התמודדה נגד השעון ונגד רחובות עם עשרה שחקנים. דינדוש שלח את חנוני לדשדש על הקו הימני. חנוני בקושי ראה את המתרחש, וכאשר זכאי שלח אליו כדור מדוד שתי דקות לפני הסיום בעט בו בעוצמה, כמו בלם המרחיק את הכדור מקו השער, מעמדת קיצוני ימני. הגורל, שרצה דומיננטיות אדומה בעיר לדור שלם, דאג לכך שהכדור יינעץ בחיבורי הקורות. במצב של 0:2 היתה לנו תקווה. עוד משחק נגד חדרה לא קסם לנו במיוחד, אבל הבוץ של הליגה הארצית במחיצת בית"ר נחשב לסיוט של ממש. שניות לפני שריקת הסיום ניגמר הכל בהפי אנד, שאפילו בסרטי פוקס המאה ועשרים עם דוריס דיי בקולנוע אוריון לא ראיתי כמותו: ברוך בנבנישתי עבר את ליטבק בתוך הרחבה ושלח כדור חד לפינה השמאלית. 0:3, ודינדוש, שכבר אז נחשב לאינטלקטואל בכיר בשמאל המתון, פרץ למיגרש לנשק את המבקיע.
חזרנו הביתה שיכורים משימחה, וגם מודעים לתחושה של ריקנות המבעתת אנשים שהגשימו את חלומם המתוק. ברחוב המלך ג'ורג' צעדו חניכי התנועה המאוחדת בתהלוכה חגיגית בילעדי, וכשעליתי הביתה כבר היכו בי הבזקי הקור והחום, המבשרים את השתלטותם של נגיפי השפעת האסייאתית על גופי. חנוני הגיע לביתנו כדי לספר לאבי אישית על הנס שחולל לפני שעות אחדות, ואבא הזמין אותי ואת אחי עוזי ומנחם למסעדת שמש בבן-יהודה, שבה חגגו מאות בני אדם. שלושה אוטובוסים עמוסי אוהדים סובבו במרכז העיר והרעישו עולמות. היה ברור שמתחיל כאן עידן חדש.
המשחק הראשון שלנו בלאומית התקיים בימק"א השנוא. המשך ישיר לאופוריה: ניצחנו 0:1 את היריבה הוותיקה מהארצית מכבי יפו משער נגיחה של ברוך בנבנישתי, אחרי הגבהה מצויינת של דרגן שחזר להרכב הראשון. משחק הבית הבא היה כבר בקטמון (ניצחון 0:3 על יריבה מושבעת אחרת מהליגה השנייה, הפועל כפר-סבא), והחלו 20 שנים רצופות של משחק בליגה העליונה, מהן 11 בלי בית"ר. את כל המידע הזה אספתי בחג מהגווילים המצהיבים שהצטברו בארכיון העתיק הטמון בתודעתי. הסוף המוחלט בהחלט של כל זה עלול להגיע כבר היום אחר הצהריים, אם לא ננצח את קריית אתא. כל מי שזוכר, או ששמע את סיפורי הפועל מאביו, או שמרגיש חלק מהעולם הייחודי המקנן בזיכרון הקולקטיבי של ירושלים האדומה, חייב להתייצב היום מאחורי הקבוצה.
ירושלמי אדום 