ביום רביעי השבוע, בעיצומם של האירועים שליוו את חתימת הסכם הפסקת האש, ישבתי ב"מודוס" עם סטודנט ירושלמי למדעי המדינה, שביקש להבין את סוד אהדתי להפועל כדורגל במסגרת סמינר העוסק ב"זהויות". כיוון שהסטודנט הצעיר היה בעצמו אדום מובהק ואידיאולוגי, הצלחתי להבהיר לו דברים שאני מתקשה לעתים להבהיר אפילו לעצמי, חרף פער הדורות.
לא היו לי הרבה נימוקים בזכות הפועל של יעקב סאסי. לא ספורטיביים, לא פוליטיים או ולא ערכיים, מלבד הזיקה ההיסטורית והזכרונות הקולקטיביים על עברה של הקבוצה. כדרכה של תודעה קולקטיבית, היא כוללת גם זכרון קיבוצי המכיר חוויות שהאוהד עצמו לא עבר אותן. את המשחק ההיסטורי שהעלה אותנו ללאומית בתום משחקי המבחן של עונת 1957-58, ראו פחות משני אחוז מכלל באי היציע האדום בטדי של ימינו. ניצחנו אז את מכבי רחובות 0-3 ושני השערים המכריעים הובקעו על ידי רחמים חנוני וברוך בנבנישתי ממש בדקת הסיום. אני הייתי שם, וחגגתי את הניצחון במסעדת "שמש" עם מאות אוהדים. גם זה חלק מהתודעה הקיבוצית. אבל הניצחון 2-3 על מכבי חיפה בשנת 1965 העצים אותה, והוא עתה נחל רוב רובם של אוהדי הפועל. גם אני לא הייתי במשחק, כמו רוב האוהדים של היום, כי שהיתי אז באנגליה, אבל כל שניה במשחק הזה, כולל שמחתם לאיד של אוהדי בית"ר שחשבו שכבר ירדנו מהליגה הבכירה (עד הניצחון שהוריד את חיפה), הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו כאוהדי כדורגל ירושלמים, אבל לא בית"רים. כבר כתבתי כאן שהאהדה להפועל היא גם סירוב להצטרף לשיירה המנצחת של בית"ר. מבחינה זאת, הדחיקה היחסית של הפועל כדורגל ממדורי הספורט של העיתונים והרדיו המקומיים היא אסון לעתידנו כאוהדים. אם הפועל תיעלם, נאלץ להסתפק במעמד של אוהדי כורסא של קבוצות אחרות, כמו מכבי חיפה, למשל.
לכן אני רואה את החלטתה של המשטרה לקיים את המשחק נגד האחות מנצרת כמחמאה. זו הכרה בעובדה של מותר האדם מן הבהמה ומותר האדום מאוהדי כדורגל אחרים. תמיד היינו שונים, תמיד שיחקו אצלנו כדורגלנים ערבים (בהם עלי עותמן, סמל חשוב של הקבוצה) ותמיד סירבנו להיגרר לגזענות. יש לנו מאות אוהדים בבית צאפפה ובאבו-גוש, ויש בדעתנו לשמור עליהם ולתת להם תחושה ביתית ביציעים שלנו. קשה אולי לישראלים רבים לדבר היום על אחווה יהודית-ערבית כסיסמה, אבל היא חרותה לבנו כאידיאל, וגם כאינטרס ישראלי ראשון במעלה. אנחנו ננסה לנצח את האורחים, כמובן, באותה נחישות שבה אנחנו אמורים לשחק תמיד, אבל קבלת הפנים תהיה יפה ומכובדת.
ירושלמים שאינם אוהדי הפועל, אלה המבקשים לזהם את האוויר בקריאות כהניסטיות, מתבקשים לא לבוא לטדי בשבת. אנחנו רוצים להוכיח לעולם שאפשר גם אחרת, אלא אם כן מבקשים הגזענים המעטים בקרב האוהדים לגרש את כולנו, פעם אחת ולתמיד, מהיציע האדום.
את מה שיש לי לומר מבחינה מקצועית (תוצאות התיקו נמאסו על כולנו) תוכלו אולי לקרוא בשבוע הבא. גם על שי אהרון עוד אקונן בהזדמנויות רבות בעתיד. בינתיים אני מסתפק בגאווה האדומה, הקיימת גם בימים הרעים האלה בתולדות הקבוצה.
ירושלמי אדום 