אהוד ברק ויתר לכאורה לפני חודשיים על האידיאולוגיה למען השלום, ועתה הוא מצהיר על נכונותו לוותר אפילו על הסכמות קמפ-דיוויד "למען האחדות". נדמה לי שלא נותר לנו אלא לוותר על ברק עצמו, למען השפיות והמשך המאבק שלנו לקיום נסבל בארצנו.
ברק נשאר זחוח דעת ומרוצה מאוד מעצמו, למרות שהתנהגותו בערוץ הראשון בטלוויזיה ביום שישי שעבר היתה מדאיגה אפילו מנקודת ראות קלינית. הוא נראה כאדם המנותק לחלוטין מן המציאות, ויחסו למראיינים שלו היה גרוע מזה של בנימין נתניהו בשעתו. למעשה יש לו סיבה טובה להיות מרוצה: בחודשיים האחרונים הוא השיג את שתי המטרות העיקריות שאליהן חתרו כל מנהיגי הישוב והמדינה מתנועת העבודה: הוא הצליח לגייס תמיכה בינלאומית במדיניותו; הוא שיכנע את מנהיגי האליטות החילוניות ואת עושי דברו בתיקשורת, שממשלתו "הרחיקה לכת" בהצעות השלום לפלסטינים. אם יאסר עראפת, שמעצבי דעת הקהל מייחדים לו שוב את דמות הרשע בסיפור, דוחה את הצעותיו הנדיבות של ברק, שגולדה ואפילו יצחק רבין לא חלמו עליהן, אז אפשר לדרוש מילדים בני 18 או 19 להקריב את חייהם הצעירים למען המולדת במצפון נקי.
אז כדי לעשות סדר בדברים, יש לחזור מחדש על כמה עקרונות יסוד: א. לממשלת ישראל אין שום זכות לספח שטחים שנכבשו בשנת 1967, ואיזרוח השטחים, בעיקר בירושלים המזרחית, הוא עבירה על כללי המשפט הבינלאומי. ב. גם במשא ומתן האחרון הקפיד ברק על הגשת הצעות בלתי קבילות לערבים, לפי מיטב המסורת של המדיניות הציונית עוד לפני הקמת המדינה. ג. אם ברק הפך לנושא הדגל של המהפכה האזרחית והחילונית, אז אין שחר לדיבורים על "הר הבית". אם הקריטריון העיקרי שלו הוא שמירת הביטחון, אז הר הבית כיום איננו אלא "גבעת המסגדים". את העובדה ההיסטורית והפוליטית הזאת יוכל לשנות רק המשיח, והחרדים האמיתיים מבינים זאת היטב. כיוון ששום מנהיג ישראלי שפוי לא ירהיב עוז לשנות את המציאות באל-אקצה, אין שחר להתעקשות של ברק בנושא. נוכחות פלסטינית ב"הר הבית" מסוכנת יותר מאשר שליטתם המוחלטת בשכונות הערביות של עירנו, עוד לפני השגת ההסכם? מי שלא האמין במליצות של ביבי על "סלע קיומנו", ואפילו לעג להם בפרהסיה, מוטב שלא ינקוט בלשון מיסטית כזאת כדי לתרץ את סרבנותו לשלום.
תומכיו של ברק סבורים, שניתן לפרש את המתינות או הקיצוניות של מנהיגים ישראלים בהתאם למיקומם היחסי במפה הפוליטית הפנימית שלנו. אם ברק מוכן להציע "ויתורים", מעבר להסכמות ששררו בעידן גולדה או רבין, אז אסור למתוח עליו ביקורת משמאל. זה מגוחך בעיני. ההישגים של ברק ושל שלמה בן-עמי בזירה הבינלאומית רק מבהירים למי שבאמת רוצה בשלום, שמראית עין יונית וליבראלית מטעה את העולם, ולכן רעה לפלסטינים ולשלום. אם חברי הטוב שלום ירושלמי ממעריב מאמין לברק, מוקיע את עראפת, ומוכן לגייס למטרה הזאת ניסוחים מפד"ליים על ירושלים, אז מה לנו כי נלין על אחרים?
עתה מספר לנו ברק, שפניו לממשלה עם אריאל שרון כדי לקדם נושאים חשובים באמת כמו טיסות אל-על ותחבורה ציבורית בשבת, חוקה, ביטול סעיף הלאום בתעודת הזהות, רפורמה חילונית במערכת החינוך, שירות לאומי ורישום אזרחי של זוגות הרוצים להינשא בלי הרבנות. גם לנו, כמו לעראפת, הוא מציע הצעות יפות לכאורה, שאין לו שום סיכוי לבצע בעתיד הקרוב או הרחוק.
מרצ, חד"ש, הסיעות הערביות וחלק ניכר מח"כי ישראל אחת מתנגדים בתוקף לממשלת שיתוק לאומי, ואילו שרון עצמו איננו מסוגל לספק לברק את הסחורה. מנהיג הליכוד נתון במילכוד שאין ממנו מוצא: הוא מעוניין בהארכת חייה של הכנסת הנוכחית מחשש שנתניהו יתפוס את מקומו כמנהיג הימין, אבל האופציה החילונית מסכלת ומצמצמת את מרחב התימרון של כל מנהיג ימין במדינה. הצבעתו של שרון נגד המלצות ועדת טל בנושא גיוס החרדים היתה טקטית ולא אסטרטגית. הוא רצה להביך את ברק, וליצור בקיעים בינו לבין תומכיו המסורתיים. המחיר ששילם לא היה יקר מדי. שרון ידע היטב שהציבור החרדי הפך בעשור האחרון ללאומני מאוד, ותירגם את האינטרפרטציה הגזענית שלו ליהדות לשינאת ערבים. כצפוי, החרדים סלחו לו על ההצבעה הזאת, כפי שמחלו בעבר על הרגלי אכילת הטריפות שלו. במקביל, הם לא הכירו טובה לברק, חרף העובדה שהאופורטוניזם הציני שלו בנושא המלצות טל עלה לו ביוקר בציבור שלו.
ברק וכמה מתומכיו מקווים, לשווא, שהתימרונים בנושא האזרחי יאפשרו לאליטות להמשיך לנהל מדיניות כלכלית-חברתית לטובת העשירונים העליונים בלבד. גם בנושא הזה, ולא רק ב"חילוניות", מתקרב ברק לטומי לפיד בצעדי ענק. נכון שהפרובוקציות של החרדים השניאו אותם על כלל האוכלוסיה החילונית בארץ, אבל לאיבה של האליטות כלפי ש"ס יש גם היבט עדתי וחברתי מסוכן. שרון איננו מוכן ללכת עם ברק ועם לפיד לקואליציה כזאת, כיוון שהוא רוצה לזכות מחדש בקולות הציבור המסורתי שערק מהליכוד לטובת ש"ס.
כמה מומחים סבורים, שברק לא מציע ברצינות לשרון להצטרף לממשלה, אלא רק מנסה להוכיח לציבור החילוני ולעולים מרוסיה, שהליכוד איננו בעל ברית אמין בנושא האזרחי-חילוני, אלא מהווה חלק מהקואליציה הימנית-דתית-חרדית. הנחות היסוד האלקטוראליות שלו לוקחות (שוב!) את הציבור הערבי ואת השמאל היהודי כתומכים מובנים מאליהם, ואת הדתיים והחרדים כאבודים מראש. הוא סבור שהרוסים יתמכו בו כיוון שהסכים לפוצץ את השלום למען רפורמות אזרחיות, ושהתנגדותם לוויתורים לא תשנה דבר בהעדר פרטנר פלסטיני לשלום. העובדה הזניחה שאין לו רוב לשלום (ולכן אני מתקשה להבין את הכעס על עראפת, שלא מוכן לחרם ולנידוי בעולם הערבי והמוסלמי, כדי לחתום על הסכם עם מנהיג ישראלי נטול רוב פרלמנטארי, שאיננו מסוגל לבצע אותו), ואין לו גם רוב או קונסטלציה פוליטית כלשהי לביצוע הרפורמות האנטי חרדיות, לא מזיזה לתומכיו המושבעים. אבל לנו אין אלא לקבוע, שאסור לקחת את ברק ברצינות, שכל דיון עקרוני, מהותי ואידיאולוגי ברפורמות שלו הוא מצחיק. התהפוכות והלולינות של ראש הממשלה אינן אלא מלחמת הישרדות בשלטון.
הניתוח הזה מביא אותנו, כמובן, למסקנות חד משמעיות בכל הקשור לדרכו של השמאל בעתיד. ממשלה המצליחה להתחמק מלחצים בינלאומיים איננה טובה לשלום ולגם לא לפלסטינים, ומדיניות רכושנית בנושא החברתי-כלכלי מנוגדת לכל עקרונותינו. את הסוציאל-דמוקראטיה יקימו אחרים על חורבותיה של מפלגת העבודה, ואת השמאל שלצדה נבנה אנחנו. ולמשרתיו של ברק בתוך מפלגתו נאמר: אל תפחידו אותנו בדיבורים על הימין, כיוון שאתם ימין. ברק ופושטי הרגל שלו גמרו מבחינתנו את הסוס.
ירושלמי אדום 