אחרי שגירשנו מהעיר את הבונקריזם ואת הגוטמניזם, בכוחם של התקשורת המקומית והציבור הירושלמי, התעוררו הריאקציונרים החשוכים והרימו שוב את ראשם. זה טבעי ומובן, אבל הפגרה מאפשרת לנו לנהל את המאבק האידיאולוגי בלי הקשרים בלעדיים לקבוצות הכדורגל בעירנו. השמרנים והמתחסדים התקפדו ממש מעצם הביקורת שהעברתי בשידור ישיר בטלוויזיה על המאמן השמרן ריצ'רד נילסן, ועל החילוף השמרני שעשה בדמותו של טל בנין, שחקן ליגה סביר שאיננו מסוגל להתמודד במסגרת האירופיות הבכירות. ניתקלתי בהרבה קטנוניות ואפילו בניגודי אינטרסים, אבל נדמה לי שחובבי הכדורגל בכל רחבי הארץ הפנימו את המסר: יש טוב, יש יפה, יש רע, יש מכוער. אין שום סיבה לקבל כדורגל הגנתי ומשעמם והמטרה איננה מקדשת את כל האמצעים. זוהי כל התורה, ואת היתר צאו ולמדו.
עם זאת, כדאי להפריך כמה מיתוסים שרווחים בציבור, ולהבהיר כאן שההשקפה הדוגלת בכדורגל יפה (שילוב של התקפיות,הגינות ומיומנות טכנית) איננה תבוסתנית. אני בהחלט מעדיף ניצחון על כל אופציה אחרת, ומודע לכך שקבוצות ונבחרות יכולות להצליח גם באמצעות כדורגל מגעיל. באיירן מינכן, למשל, הפגינה נחישות אבל מינימום של כדורגל גם בליגה הגרמנית וגם בצ'אמפיונס ליג, וניצחון החוץ שלה על ריאל מדריד היה מקרי בהחלט. כמה פרשנים עשו מהמקריות הזו אידיאולוגיה שלמה, ואפילו ציירו השקפת עולם פוסט מודרניסטית, שניסתה להקנות לגיטימיות לסגנונות שונים של כדורגל, כולל לבונקר המבחיל שהגרמנים הציגו בבירת ספרד. הטיעון הנגדי שלי, שעוצב כאן עוד לפני המונדיאל האומלל באיטליה 1990 היה, שהפיפ"א חייבת להקשות על הצלחתם של הגרועים והמשעממים, ולהקל על הקבוצות ההתקפיות והמיומנות. אחרי הפיאסקו באיטליה הגיעו גם ראשי פיפ"א, הידועים בשמרנותם החשוכה, למסקנות נוקבות, שמצאו ביטוי בשינויים מסויימים בחוקי הכדורגל. כמו כל רפורמה בכל שטח, מתקבלים השינויים בחירוק שיניים על ידי מנציחי הסדר הקיים. השמרנים הצליחו לעכב רפורמות מרחיקות לכת יותר, כמו צימצום מספר השחקנים בכל קבוצה כדי לדלל את מרכז השדה הצפוף עד לזרא, והענקת נקודות בונוס עבור שערים. שינויים כאלה היו מחסלים את הקריירה של הגוטמנים, אבל מיטיבים מאוד עם רוב מכריע של הצופים.
ביורו 2000 כבר יושמו רוב הרפורמות, ומאמנים רבים ניסו לשלב כדורגל התקפי, שני חלוצים ברחבה ומשחק אגפים מלהיב במטרה לנצח בדרך היפה ביותר. נכון שהריאקציה האיטלקית כמעט וחיסלה את כל הישגי יורו 2000 , ורבים מאנשי השדולה השמרנית בתוך ציבור המאמנים, שחדרו גם לעמדות פרשנות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, קיוו שניצחון איטלקי יחסל את הישגי יורו 2000 ויחזיר את האתוס המשמים למקומו. הלקח שאני הפקתי היה חד משמעי: רק התערבות חקיקתית עשוייה לסלק את המיכשול האיטלקי הממאיר. הכיעור חייב לבוא על עונשו.
כדי להבין את השקפת העולם שעולה מהדברים האלה, צריך להגדיר מחדש את המושג "צופה", לעומת המושג "אוהד". במשחקי יורו 2000 , למשל, צפו מאות מיליונים בכל רחבי העולם. חוקי הכדורגל חייבים לדאוג לאינטרסים שלהם. ייתכן שהפטריוטים האיטלקיים היו יוצאים לרחובות רומא לחגוג ניצחון איטלקי בגמר למרות שהדרך למשחק הגמר נגד צרפת היתה רצופה במיפגנים דוחים של כדורגל אלים ומשעמם. אבל להתאחדות האירופית, ועימה גם לפיפ"א, אין שום מחוייבות לאינטרסים הצרים של האוהד המקומי המתלהם. אמות המידה חייבות להיות אוניברסאליות. אם הפופולאריות העצומה של המשחק מביאה אותו לכל פינה בעולם, אז תפקיד הפיפ"א הוא להקל על טיירי הנרי ועל זינאדין זידאן, ולהקשות על מקצצי הרגליים בקישור ההגנתי.
רק פרשנים מעטים מבינים ומפנימים את האמת הזאת, ולכן נוטים שלא להבחין בין "הבנה בכדורגל", לבין השקפת עולם. החיים של יוסי בניון ושל חיים רביבו חייבים להיות יותר קלים, גם אם יישום הפילוסופיה הזו יגרור כרטיסים אדומים בכל משחק לטל בנין ואפילו ליוסי אבוקסיס. מוזר שגם שחקנים יצירתיים, שכל הרפורמות שאני מציע נועדו לסייע להם, תומכים לרוב בסטטוס קוו. התופעה הזו קשורה יותר לקונפורמיזם השורר בישראל, ולתמיכה של רוב הכדורגלנים במימסד במובן הרחב של המונח הזה.
במבט לנוף המקומי שלנו צריך להדגיש, שיש הבדל יסודי בין הדרישות המופנות לקבוצות גדולות ומתוקשרות, שמשחקים רבים שלהם משודרים בטלוויזיה, לבין קבוצות מהליגות הנמוכות. בית"ר ירושלים, מכבי חיפה, מכבי תל-אביב והפועל תל-אביב מחוייבות לא רק לאוהדים, אלא גם לצופים. הדברים האלה נכונים (אומנם במידה פחותה) גם לגבי כל הקבוצות האחרות בליגת העל ובליגה הלאומית, שנהנות מהכנסה משידורים ישירים ואחרים בטלוויזיה. אפילו הפועל באר-שבע, שזכתה בעונה שעברה לחשיפה עצומה בטלוויזיה, ובצדק רב, צריכה להתמרק לקראת הצפייה הגדולה עוד יותר במשחקיה בעונה הקרובה. האוהדים בבאר-שבע חשובים (וגם הם רוצים לראות כדורגל יפה והתקפי בהנהגת אליניב ברדה), אבל חוקי הכדורגל הראויים צריכים לתעל את קברניטי הקבוצה לנתיב של כדורגל יפה, ולנכש ממנו את כל העשבים השוטים של אלימות וטקטיקה חונקת.
הפועל ירושלים, לעומת זאת, שקעה לאלמוניות הכמעט מוחלטת של הליגות הנמוכות, ורק הצלחה דרמטית בגביע תאפשר לה נגישות לטלוויזיה. במצבה האומלל היא מחוייבת, לפי ההגדרות שהתוויתי כאן, רק ל"אוהדים" ולא ל"צופים", כיוון שלא יהיו לה "צופים". אבל אפילו בתהומות האלה, יש הצדקה לכדורגל התקפי ויצירתי יותר. השימוש האוניברסאלי בשיטת שלוש הנקודות לניצחון, ורק נקודה אחת לתיקו (אין צורך להזכיר לקוראים ש"כל העיר" היה התומך הנלהב הראשון של השינוי הזה בעיתונות הספורט בארץ), מחייב ממש שיטת קולחת והתקפית יותר. הרפורמה הזאת באה כתגובה ישירה של פיפ"א להשתלטות הכדורגל ההגנתי והסופר-טקטי על הענף, ומאמנים רבים התקשו להבין את השלכותיה. המאבק לשינוי המציאות הביא לתוצאות, והוא יימשך. אם הפועל, למשל, רוצה לחזור לליגה הלאומית, אז אסור לה לשחק על תיקו, אפילו בחוץ. לכן מי שמביא לכאן מאמנים הגנתיים הורס את הקבוצה בשיטתיות.
נחזור לנקודת המוצא: רוב עיתונאי השפלה גינו את אוהדי בית"ר על האינתיפאדה נגד אלי גוטמן, ושירבבו לדברי הביקורת גם נימות גזעניות ובורגניות, במסווה של אנטי-פופוליזם. גוטמן זכה גם להגנתם של מאמנים מסויימים, ושל שחקנים כמו אורן זייתוני. בעצם, המימסד כולו חשש מאוד מהצלחתו של זרם ירושלמי, אותנטי ועממי לקעקע את הנחות היסוד שלו. הכדורגל הזוועתי של גוטמן קיבל לגיטימציה מכמה פרשנים, שדיברו על הזכות לשאוב הנאה גם מהסדר ומהמשמעת שאיפיינו אותו. למזלנו עו"ד אליעד שרגא איננו מתעניין בכדורגל, אחרת היה מתערב למען גוטמן בשם "סדרי הממשל התקין", או משהו דומה. אבל אוהדי בית"ר, וגם כל התקשורת המקומית שלנו, עשו שירות מדהים לכדורגל. כמו התינוק ב"בגדי המלך החדשים", של הנס כריסטיאן אנדרסן, הם הרהיבו עוז לצעוק, שהמלך הוא עירום. שטיפות המוח הבונקריסטיות לא הועילו, ובאורח קולקטיבי זיהה הקהל את גוטמן עם ההשתלטות חסרת הפרצוף וערלת הלב של גד זאבי על אגודתם האהובה. שום אדם עוד לא האשים אותי באהדה מופרזת לבית"ר, אבל אני גאה בציבור האוהדים שלה על ההישג המרשים הזה. העדפתם את הסגנון על הנקודות? אז אתם ראויים לברכה חמה מכל אוהבי המשחק
נשיא ארצות הברית בתקופת מלחמת האזרחים במחצית ראשונה של שנות השישים של המאה ה- 19 אמר, כזכור:" אפשר לרמות את כל העולם חלק מן הזמן, אפשר לרמות חלק מן העולם כל הזמן, אבל לא ניתן לרמות את כל העולם כל הזמן". עתה מנסים לשווק את הכדורגל המשמים של גוטמן לאוהדים האומללים של הפועל פתח-תקווה, שכבר אכלו מנה גדושה מדי של התקרובת הזוועתית של אלי כהן. גם שם תבוא ההתפכחות, אבל זה לא פוטר אותנו מעמדה אמיצה ועקבית נגד שטיפת המוח, ונגד השתלטותם של אליטיסטים מהבורגנות התל-אביבית על המשחק האהוב שלנו.
ירושלמי אדום 