השבוע הרים הפשיזם הישראלי את ראשו המכוער, ודובריו הרבים ניצלו בכישרון רוב את החלל הריק שנוצר במרכז המפה הפוליטית כתוצאה ישירה מכישלונו המוחלט של אהוד ברק כראש ממשלה. הפיגוע המחליא באוטובוס התלמידים איפשר לכל הגזענים להסית ולהשתולל, וברק המבוהל נסחף לתגובה מופרזת ומבעיתה. בייאושו התרפס בפני אריאל שרון, וקרא לעם בישראל להתייצב מאחורי המתנחלים. בכך איבד באחת את כל העולמות. הימין הקיצוני לא יסלח לו על הנסיון לעשות מראית עין של התקדמות לשלום; השמאל וכל הציבור הערבי לא ימחל על פשעיו נגד אוכלוסיה אזרחית.
אין שום טעם היום להטיף לברק, או אפילו להציע לו דרכים להחלץ ממצוקתו הסופנית. ואם הוא ירצה לפרק התנחלויות, הוא מסוגל לכך כיום מבחינה נפשית או פוליטית? הבל ורעות רוח. אין לו ממשלה, וקשה להיבנות מתמיכתם הפוליטית של שלמה בן-עמי ובנימין בן-אליעזר, שהפכו, לתדהמת כולנו, לתאומים סיאמיים. יוסי ביילין הוא השר היחיד המבין את המתרחש, אבל אין לו כושר מנהיגות ואין לו גייסות. שמעון פרס הפך לסמל של אשליות אבודות וכישלונות אלקטוראליים. נכון שהוא עולה לאין שיעור על כל עמיתיו, אבל הסחורה הזאת איננה ניתנת עוד לשיווק. העולם של אתמול, ואין לנו אלא להכיר בחובתנו האינטלקטואלית לסטפן צווייג, חולף עם הרוח, ומה שיחליף אותו מעורר חלחלה בכל אנטי-פשיסט.
את סימני המיפנה ניתן למצוא בכל מקום. ראש האופוזיציה מציע ברצינות לרצוח מנהיגים ברשות הפלסטינית, מנהיג שינוי חושף את ניביו הלאומניים, ש"ס הפכת לימין מדיני קיצוני, ורוב האוכלוסיה הדתית בישראל מתייצבת בחזית הפשיסטית ומסיתה, במישרין ובעקיפין, למלחמה שתביא לגירוש העם הפלסטיני מעל אדמתו בנוסח 1948.
ח"כ אביגדור ליברמן, הפוליטיקאי המסוכן ביותר בישראל, הרהיב עוז להשוות את ברק ואת פרס לשני מנהיגי וישי, המרשל (פיליפ) פטן ופייר לאוואל. בצד האיוולת והבורות בהשוואה (ליברמן משווה מנהיגי מדינה כובשת המנהלים משא ומתן בהתאם למנדט שקיבלו מהבוחרים, לראשי מדינה כבושה ששיתפו פעולה עם הנאצים ומצאו לכך הנמקות אידיאולוגיות), ברור מעל לכל ספק שהפשיסט מתיר את דמם. מי שדומה למשתפי פעולה עם הנאצים חייב מיתה, וכיום, כאשר המתנחלים חשים כקדושים מעונים, עלול מישהו לבצע את פסק דינו של ליברמן. אם מישהו מזכיר לי (מאוד) את מרטין בורמן, זה לא אומר שמותר לי לכתוב את זה. והיכן היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין? הוא עסוק ברדיפה שיטתית וגזענית של ח"כים ערבים המגינים על עמם בפני רדיפות המשטרה והשלטון, ואין לו זמן ורצון להתעסק בפשיזם הישראלי הגואה.
כך יכולים רבנים להטיף במודעה בעיתון הארץ להשמדת העם הפלסטיני (אין משמעות אחרת לשלילת המושג "עם" והגדרת הערבים כ"עמלק") באין מכלים. העסקן פנחס ולרשטיין, שכל המימסדים בארץ בשלושים השנים האחרונות פינקו אותו והפכו אותו ל"ראש מועצת מטה בנימין" למרות שהרג פלסטיני בדם קר, מאיים על תנועת שלום עכשיו המתונה ומגדיר אותם כ"גייס חמישי" העוזר לאוייב. הוא לא מבין שבעינינו הוא האוייב, ומי שנתן לפשיסט כזה לגיטימציה אשם בחוצפה הרצחנית שהוא מחצין עתה. מדוע אני אומר "רצחנית"? כי בגלל ביטויים יותר מתונים משלו נרצח חברי אמיל גרינצוייג בהפגנת שלום עכשיו בפברואר 1983.
המתנחלים דרשו מהצבא לפוצץ בתים ולגרש את יושביהם, ולהציג את הילדים הנכים בתקשורת העולמית, כמו הקבצנים בתחנה המרכזית הישנה שנהגו לנופף במומיהם בפרהסיה. מאז תחילת האינתיפאדה הם הופיעו בתקשורת, דרשו "לרסס" תושבים ערבים, כלומר, לרצוח גברים, נשים וטף. מולם עומד הציבור (שתמיד תיעב את ההתנחלויות והבין שהן מאיימות על עצם קיומו ומהוות פוטנציאל למלחמה כוללת באיזור שתביא לאלפי הרוגים), פעור פה ובעמדת התנצלות תמידית. מה כבר אפשר לצפות אם בראש הציבור המתון עומד ראש ממשלה המאוהב במתנחלים וקרוב אליהם "יותר מאשר ליוסי שריד"?
אנשים שואלים אותי ברחוב "מה יהיה?", ואני יכול לבשר להם, שיהיה הרבה יותר גרוע. תמיד חשבתי שהנסיגה המלאה מהשטחים תתרחש רק אחרי עוד מלחמה מיותרת ונוראה, שתביא לבידוד מדיני, התמוטטות כלכלית ומוראלית ואובדן כל הנכסים שתמורתם יכולנו לקבל שלום. כיום התחושה הזאת היא נחלתו של כל אדם נבון. התמוטטות מפלגת העבודה והמרכז הפוליטי כולו היא אסון לחברה הישראלית ואסון לשמאל, אבל אין מנוס מהפרידה הסופית שלנו מ"תנועת העבודה" ההיסטורית. גם בעתיד נשתף פעולה עם כל מי שיהיה מוכן להאבק בפשיזם שכם אחד איתנו ועם הפלסטינים אזרחי ישראל. אבל בעתיד נלך בדרכנו העצמאית, ולא נצביע עוד עבור מועמד העבודה לראשות הממשלה.
בינתיים ליברמן וחברו ולרשטיין מסיתים לרצוח לא רק אותנו, אלא גם את אנשי השמאל המתון, הוורדרד, וזה כולל גם את המתרפסים בפני המתנחלים כמו ברק. בהעדר אשליה של תהליך שלום לא נותר לנו אלא להתגייס למען המשימות הדחופות ביותר: לשמור על הדמוקראטיה נגד הפשיזם המשתולל, להגן על הערבים אזרחי ישראל בפני רדיפות, גזירות ומעשי רצח שלטוניים או לינצ'יסטיים, להגן על הפלסטינים בשטחים בפני גירוש ורצח, גם בעת מלחמה. הטירור הנתעב וחסר ההבחנה מבחוץ והפשיזם המכוער מבית, סוגרים עלינו מכל צד, וכל הומניסט ישראלי ייאלץ לגייס את כל תעצומות נפשו כדי לשרוד כאן.
*************
ביזבזתי שעתיים יקרות מחיי כדי להאזין לדיון בוועדת החינוך של הכנסת על ספר ההיסטוריה "עולם של תמורות", שנועד לקרב את תלמידי כיתות ט' לדברי ימי העולם והעם. לדיון קדמה הרעשה ארטילרית כבדה של פוליטיקאים ואינטלקטואלים שמרניים, בהנהגתו רבת ההשראה של הד"ר יורם חזוני. להפתעתי, ניהל ח"כ זבולון אורלב מהמפד"ל את הדיון בסגנון מקארתיסטי, שהזכיר לי את הוועדה לחקירת פעולות אנטי-אמריקאיות בסינאט של ארצות הברית בתחילת שנות החמישים. הימין גייס את כל תותחיו הכבדים, ומקהלה ימנית של רחבעם זאבי, מיכאל קליינר, נתן שרנסקי והזוועתית מכולם לימור לבנת ניסו להוקיע את מחברי הספר כ"פוסט ציונים" במקרה הטוב. השמרנים טוו מסכת מעובה של חשדות קונספיראטיבות שהעלו בי גועל. המקראתיזם הגיע לכאן, וזה לא מקרה שדווקא חזוני שימש כצינור מחבר בין המסורת השמרנית האמריקאית לבין התרבות הישראלית המתהווה.
התרשמתי, גם מדוברי משרד החינוך, שיש בספר כמה חוסרים, שרובם נובעים מן העובדה שהוא רק מסכם את החומר שנלמד בכיתות נמוכות יותר. באמתלה הזו הצליח הימין לצרף למתקפה גם את הדוברים הרופסים של הציונות המתונה, שהתלבטו בין רתיעתם מתחייתו של מקארתי דווקא בפרלמנט הישראלי, לבין הירחמיאליות הטבועה בדמם. כך זכינו לבליל נתעב של פשיזם, ביקורת כנה והתחסדות. אורלב היה פעם מנכ"ל משרד החינוך, שהצטיין בהצפת המשרד בפוליטרוקים ובמתנחלים. הוא האחרון שיכול להטיף מוסר בנושאים של סגנון ותוכן של ספרי היסטוריה.
וראש החץ של המתקפה שנועדה להציל את המורשת היהודית מאינטלקטואלים ספקניים? הד"ר חזוני החלקלק למראה, אבל המפחיד, נאם בעברית שגוייה להחריד, ובשיא העפלתו לפסגות של מסורת ומורשת, הוא דיבר, למשל, על "עשרים וחמישה שנים" של סילופים משמאל. אז כדאי לאיש ללמוד קצת עברית, שהיא סיפור ההצלחה העיקרי של מה שהתרחש כאן במאה ועשרים השנים האחרונות, לפני שהוא עולה על בריקדות בשם המורשת.
ההתפתחויות הפוליטיות מובילות אותנו לזירה פוליטית חדשה, שבה חזונו של חזוני יהיה הדוקטרינה הרשמית של השליטים החדשים, וברור לי שלעומת הממשיכים הצפויים עוד נתגעגע לח"כ אורלב. בעוד עשרים שנה יהיה רוב בוועדת החינוך לשדולה שתדרוש להקדיש עמודים רבים בספרי ההיסטוריה לפועלו של הרב מאיר כהנא. מישהו מחייך עכשיו? אז אני מציע לו לגזור ולשמור.
*************
כדאי לדוברי המימסד הישראלי ובעיקר למסבירי משרד החוץ, לסגת מהטענה הנואלת נגד הפלסטינים "ששולחים את ילדיהם להקריב את חייהם בהפגנות". הטענה הזאת הפכה לבומראנג. בחוץ לארץ לא מתקשים להבחין בגזענות הגסה שנודפת ממנה, ודוחים בבוז את ההתנשאות ואת חוסר ההבנה הבסיסי למצוקתו של האחר. אפקט הבומראנג לא מסתיים בנושא התדמיתי. את השאלה הנוקבת הזאת על אדישות לחיי הילדים אפשר להפנות גם למתנחלים. גם הם מסכנים את הילדים למען האידיאל שלהם.
אבל קיים, כמובן, הבדל עקרוני בסיסי בין הפלסטינים לבין המתנחלים. הפלסטינים גרים בכפרים ובערים שלהם מדורי דורות, והם התושבים האותנטיים של השטחים הכבושים. המתנחלים, לעומת זאת, פלשו לשטחים לא להם בניגוד לצדק הטבעי ולמשפט הבינלאומי, כשהם נשענים על כידוני הצבא הכובש. מול גלי הטירוף והשינאה המציפים עתה את החברה הישראלית לא מיותר להדגיש, שגם ההבדל הזה אינו מצדיק, כמובן, הריגת ילד כלשהו. יהודי או ערבי, מתנחל או תושב אותנטי.
עם זאת, לא נקבל שום הטפות מוסר של המתנחלים. הם כפו עלינו את נוכחותם בשטחים, וסיכנו את בנינו במלחמות מיותרות למענם. הסחיטה הרגשית שציבור המתנחלים מפעיל על המרכז הרופס היא עתה בשיאה נוכח התרפסותם של כלי התקשורת בפניהם, בעיקר בשני ערוצי החדשות בטלוויזיה. לא אנחנו (השמאל) שלחנו את המתנחלים לשטח כבוש, ולא אנחנו אחראים לסיכון הלא אחראי והבלתי אנושי של חיי ילדיהם. זכותנו לדרוש מהם קצת צניעות, קצת הומניזם כלפי לא יהודים, ובעיקר לסגת מהשטחים הפלסטיניים בעוד מועד.
ירושלמי אדום 