בתקווה שאוהדי שתי הקבוצות יבינו שמדובר רק בכדורגל ולא במלחמת עולם, יש סיכוי לחוויה ספורטיבית יפה בטדי ביום שני. דרור קשטן, לפחות, אהוב מאוד בעירנו, ויש להניח שנוכחותו תפחית את השינאה ותצנן את חמומי המוח.
אני מניח שאוהדי בית"ר ייצפו לניצחון חד-משמעי על הפועל תל-אביב , אחרי הנסים והנפלאות שהפועל חיפה של גיא לוי חוללה בבלומפילד. החשש שבית"ר עלולה להפסיד בגלל חסרונם של אלון מזרחי ויוסי אבוקסיס, התפוגג במידה מסויימת, וירושלמים שמבינים בכדורגל (רובם) הגיעו אולי למסקנה, שהעדרם של שני ההונגרים של הפועל, גאבור הולמאי ואישטוואן פישונט, מהווה למעשה קיזוז, כנהוג בכנסת שלנו.
בית"ר יכולה להסתדר גם בלי מזרחי, בהתחשב בכושרו הנפלא של יניב אברג'יל, שחקן הספסל הטוב ביותר בארץ. אבל אבוקסיס, למרות שהוא מתקשה מאוד להסתגל לסגנון שפיפ"א כפתה (בצדק) על השופטים, נשאר שחקן המפתח של בית"ר, גם מבחינה מוראלית וגם בשל יכולתו הטכנית ומסירותיו המדוויקות. כיוון שכל הכדורגל המודרני מבוסס כיום על החזקת הכדור כמעט בכל מחיר, באובסציה שמזכירה קצת את הכדורסל, המרכיב האיכותי העיקרי הוא היכולת למסור כדורי עומק מדוייקים. לאבוקסיס יש את זה. לדניס אונישנקו, לעומת זאת, אין את זה, ותהום ענקית פעורה בין השניים בשל העובדה הפשוטה הזאת. רענן דרעי ואפילו ז'אן טלסניקוב יכולים איכשהו למלא את מקומו של אבוקסיס בתפקידי ההריסה, אבל ליכולתו של אבוקסיס לבנות התקפות מן האגפים וגם דרך המרכז אין תחליף, לא בבית"ר ולא בנבחרת ישראל. כיוון שאני חושב שדני קורן הרחיק את אבוקסיס בצדק, ולעומת זאת טעה מאוד בהרחקתו של מזרחי, אין לי אלא לקוות שיוסי יפיק במהירות את הלקחים המתאימים. אבל הבעייה האמיתית של בית"ר בעוד שלושה ימים איננה דווקא מידת הסתגלותה של בית"ר לחיים בלי מזרחי ואבוקסיס, אלא דווקא ההבדלים הבולטים בין אלי גוטמן למחליפו בהפועל חיפה, גיא לוי.
אלי גוטמן הוא בונקריסט אידיאולוגי, שרק לעתים נדירות סוטה פה ושם מעקרונותיו הנוקשים. גם לגיא לוי יצא שם כזה בעבר (ואני מודה שהיה לי תפקיד במוניטין שיצאו לו כשמרן מובהק). כמאמן בצפרירים וגם כפרשן בטלוויזיה בלט לוי כנושא דברה של השמרנות ושל הפרגמטיזם הציני, שהתבטא גם בתמיכתו הנלהבת בכל הטריקים המלוכלכים על כר הדשא. אבל דווקא בהפועל חיפה בעלת המסורת השמרנית מוכיח לוי, שיש לו נכונות ללמוד מהתהליכים המאפיינים בשנתיים האחרונות את הכדורגל האירופי. אחרי המשחק בבלומפילד הוא שפך מים צוננים על כל מעריציו מהאגף הבונקריסטי, והדגיש, לדעתי בצדק, שהוא בא לשחק כדורגל התקפי במשחק החוץ הקשה שלו נגד האלופה. ההימור שלו על הקישור ההתקפי ועל החלוצים, הניב את הניצחון, ויש לגוטמן מה ללמוד מהמשחק הזה.
לוי קלט שהפועל תל-אביב איננה קבוצה מושלמת מבחינת הרכבה האישי, ושהיא משגשגת רק בזכותו של דרור קשטן. שני המגינים ורוב הקשרים בהפועל תל-אביב מוגבלים מבחינה טכנית, והקישור ההגנתי והגנת חיפה הצליחו לנטרל את הצעירים היצירתיים סלים טועמה ועומרי אפק. אונישנקו עובד קשה, אבל יכולתו הטכנית היא עלובה והוא דומה מאוד, בעיקר בחסרונות, לטלסניקוב. בהעדרו של הולמאי (ושל בן ארצו המשתפר, פישונט), גילו שחקני חיפה של גיא לוי עליונות טכנית וטקטית ברורה על הפועל תל-אביב. קשטן איחרמאוד בשיבוצו של פיני בלילי בהרכב, ולא הצליח לעמוד בפני ההפתעה שלוי הכין לו.
אני שמח שההימור של גיא על הטקטיקה ההתקפית הצליח, ויכול רק לקוות שגם גוטמן ינסה לבלום את הפועל תל-אביב במחצית המגרש שלה. אם שמרן לשעבר כמו גיא לוי הגיע למסקנות אינטיליגנטיות על עדיפותו של הכדורגל החיובי, ייתכן שיש תקווה גם לגוטמן, בתנאי שלא יאטום את אוזניו ואת מוחו, ויבין שהכדורגל הגרמני של 1974 איננו סוף פסוק באבולוציה של המשחק.
ירושלמי אדום 