המרד בסיעת ישראל אחת נגד אהוד ברק היה אולי צפוי, אבל גם יריביו המושבעים של ראש הממשלה משמאל לא ישאבו ממנו נחת. הרעשים שמשמיעים כמה ממבקריו של ברק בתוך סיעתו מעוררים חלחלה, ואינם מעידים על הפקת לקח מהכישלונות האחרונים. חיים רמון ואפילו שמעון פרס, שמנהיגי הרשות הפלסטינית נוהגים להישבע בשמם, מודאגים מה"וויתורים" של ברק בירושלים, והמיתקפה הגדולה עליו באה דווקא מנקודת ראות נצית וימנית. יש מקום ללחוץ על ברק לשנות את מדיניותו בנושאים חברתיים-כלכליים, ובוודאי שהוא חייב לעשות חשבון נפש נוקב על התנהלותו הלקויה כמנהיג ועל יחסי האנוש הגרועים שלו. אבל התורכים הצעירים בהנהגת המפלגה, שהם כבר אינם צעירים כל-כך למען האמת העובדתית, תוקפים אותו דווקא על עמדותיו המדיניות, שהשתפרו באורח דרמטי בחודשים האחרונים. בכך הם מוכיחים את חוסר הרלבנטיות שלהם, וגוזרים על מפלגתם שקיעה סופנית, ללא תקנה.
גם מבקרים עיקביים של ראש הממשלה מהשמאל, כמוני למשל, אינם יכולים להתעלם מהעובדה שחל שינוי מאסיבי בעמדותיו בנושא הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. אני שומע מידידי הרבים במפלגת העבודה את הטענה, התמוהה בעיני, שברק פשוט רואה בתהליך השלום חבל הצלה, ולכן הוא נאחז בו בכל כוחו. בהנחה שהם צודקים, אין לנו אלא לחגוג את מצב הדברים הזה. מישהו מאמין, ברוב נואלותו, שברק הגיע למסקנה רעיונית ומוסרית, שהפלסטינים צודקים בעצם ברוב דרישותיהם, ושיש להענות להן פשוט מתוך הגינות אנושית? אני מודה, שרעיון כזה לא עלה מעולם על דעתי.
תמיד ידענו שכל ראש ממשלה ישראלי ייענה להצעות שלום רציניות של הערבים רק אם לא תהיה לו ברירה אחרת. ברק איננו הומאניסט גדול, ובוודאי שאין לו שום זיקה למסורת הרעיונית של השמאל הישראלי, אפילו בגירסתו הוורדרדה והציונית. אם ברק ננעל על נחישותו לחלק את הריבונות בעירנו מטעמים של כורח מדיני ואינסטינקטים ראשוניים של הישרדות, אז אני לגמרי בעד. נדמה לי שהוא מבין, שהאלטרנטיבה היחידה להסכם הכולל את חלוקת הריבונות בעיר היא מלחמת דמים שתעלה בחייהם של אלפים, ותביא עם סיומה ללחץ בינלאומי שיניב בדיוק את חוזה השלום, שממנו דורשים הנצים להסתלק עתה. אם ברק חותר עתה להסכם בכל כוחו, בקדחתנות שהדלק שלה הוא ייאוש וריאליזם מפוכח ועצוב, אז זה עדיף על נטישת דרך השלום ובחירה מודעת בשפיכות דמים.
אסור לזלזל במיכשולים האמיתיים העומדים בפני כל הסכם שלום, וגם לא בעליית כוחה של חזית הסירוב הישראלית, ובעיקר הצטרפות כל המחנה הדתי אליה. נאומו האנטי-ערבי של הרב עובדיה יוסף במוצאי-שבת (אני כבר לא מדבר על דברי הטירוף שלו על השואה) פיזר את האשליות האחרונות שטיפחנו לגביו ולגבי תנועתו. הרב יוסף היה תמיד המחסום האחרון, שמנע את הידרדרותה של ש"ס לעמדות כמעט כהניסטיות. עתה הוא חורר את הסכר הזה במו-ידיו, והחזית הימנית נגד השלום היא עתה סגורה הרמטית. המצב בציבור ובכנסת מצדיקים את תהייתו של עוזי בנזימן מהארץ, בנושא הלגיטימיות של הדיפלומטיה של ברק, אבל ברור שכרגע הוא מהווה את הכוח הדינאמי היחיד בזירה הפוליטית, שחותר ברצינות לעיצובה של נוסחה כמעט סבירה לשלום. הוא ראש ממשלה גרוע מאין כמוהו, אבל יריביו בתוך המפלגה מציגים חלופה רעה עוד יותר.
לכן מותר לנו לדרוש מכל מנהיגי המחנה הדמוקראטי לתמוך בהתלהבות בכל צעד שיוביל לחתימת הסכם שלום. לברק אין מושג בפוליטיקה, הוא מנהיג מפלגתי קטסטרופאלי, שאין לו שום יחס למסורת של תנועת העבודה וגם הזיקה שלו לדמוקראטיה היא רדודה. אבל כל חתירה תחת מנהיגותו ברגע זה תביא להתפוררות הזרם המרכזי במחנה הדמוקראטי, ולהתמוטטות התמיכה הציבורית בצעדים הדרושים לשלום בר-קיימא. עם כל הכבוד לאברום בורג, הוא לא מסוגל לספק את הסחורה וכדאי לו לשמור את השאיפות האישיות, הלגיטימיות כשלעצמן, לימים שקטים יותר. מאבק על המנהיגות בעבודה עכשיו יבטיח את ניצחונם של הלאומנים-דתיים-חרדים בבחירות הבאות, ולסיכול כל התקוות של הציבור השפוי במדינה.
שקט תעשייתי בתוך ישראל אחת יעביר את הכדור למגרש של הליכוד, ויילבה את מלחמת המנהיגות שם. גם בליכוד מתבלטים הקרנפים המקצועיים בחשבונות האישיים שלהם, ושונאיו המושבעים של ביבי נתניהו עד לפני שבועות אחדים, נשבעים עתה בשמו. ח"כים כמו לימור לבנת, למשל, שכחו את כל הגידופים שלהם כלפי נתניהו, והבינו שהדרך לשלטון איננה קיימת כלל בלעדיו. רק ח"כ מיקי איתן, שרבים בכנסת מכנים אותו "טיפש" כיוון שאיננו יודע לשקר, מתמיד בהתנהגותו העיקבית כלפי נתניהו, ודבק בנימוקים (המשכנעים) מלפני שנתיים. נתניהו מסוגל לגבש סביבו את הקואליציה המסוכנת של אביגדור ליברמן, אותה תיארתי כאן בשבוע שעבר, וגם לפוצץ סופית את הליכוד וללכד סביבו את הימין תחת שם אחר. לכן ייאלץ אריאל שרון להתרכז בעיקר במאבק שלו נגד נתניהו, וכל העסקנים יתבשלו בתוך הקלחת הזאת. המאבק הפנימי במחנה הימין מהווה את התקווה העיקרית של המחנה הדמוקראטי. לדעתי, ההשמצות והרעל בתוך הליכוד יזינו את התיקשורת בחודשים הבאים, ויחבלו במאמצי הימין לחזור לשלטון.
אין טעם להשיא כאן עצות למנהיגי הימין, אבל במקרה הזה כדאי לשרון לקרוא היטב את המפה, להסיק מסקנות מההצלחה בבחירתו של משה קצב לתפקיד הנשיא, ולסכל את מועמדותו של נתניהו באמצעת מועמד מזרחי, מיומן ואטרקטיבי (יחסית). אני מתכוון לחבר הכנסת סילבן שלום. שרון יכול להיות יד ימינו של שלום, ואולי המועמד שלו לתפקיד שר החוץ, וזוהי דרך ההצלה היחידה שלו, לפני שביבי יחסל אותו לחלוטין. למרבה המזל, שרון איננו מסוגל לצעד כזה, גם בשל התדמית העצמית שלו כמושיעו של עם ישראל. מכאן ששום דבר לא יציל את הליכוד ואת הימין כולו מהתמודדויות קשות ורוויות השמצות מכל הצדדים. בסדק הזה בתוך המחנה הלאומני טמונה התקווה האמיתית. ברק יכול להביא להסכם קביל על הפלסטינים, ולהתייצב איתו לבחירות מול ימין מפולג. מכאן נובעת גם הדרישה החד-משמעית מחיים רמון, מאברום בורג ומכל חבריהם, לשמור את התחמושת שלהם לימים אחרים ולנושאים אחרים.
ירושלמי אדום 