הנהגת מרצ עדיין מתלבטת בנושא ההצטרפות לציר המתרקם והולך בין אהוד ברק ואריאל שרון. יוסי שריד הודיע על התנגדות תנועתו ל"זכות הווטו" של שרון, אבל לא לעצם הישיבה עם אדם, שהמוניטין שלו בעולם כולו נעים בין סאדם חוסיין למילוסוביץ'. הכירסום שחל בעמדות מרצ מדאיג, כיוון שמדובר בתנועה חשובה ומרכזית במחנה הדמוקראטי. שריד עלול לגרום לפילוג בתנועתו, בעיקר נוכח העובדה שח"כ חיים אורון פועל נמרצות לצירופה של מרצ לממשלה החדשה, בתירוץ העלוב והישן שהיא תוכל לעצור תהליכים מסוכנים לשלום. הסכנה נעוצה בעצם השילוב בין שני הגנראלים ההרפתקנים והמטורפים האלה, ברק ושרון, שרקחו יחד את מלחמת לבנון, ואת כל המזימות הפוליטיות השטניות שעמדו בבסיסה. שריד מנסה לנצל את האינסטינקט העתיק של עסקני תנועתו, שההבחנה בין ברק לבין שרון דרושה להם כאוויר לנשימה. יותר ויותר מתברר שמדובר בזוג תאומים: גם מבחינה רעיונית, וגם בהתנהלות הפוליטית והאישית שלהם. היונים זקוקים לחידוד ההבדלים המדומים בין השניים בעיקר מסיבות פסיכולוגיות, שאין להן שום קשר לפוליטיקה ממשית. לכן שריד לא מצליח לפענח את המפה הפוליטית החדשה של מדינת ישראל, ומתקשה להציב את מרצ במקומה הראוי.
בטורים האלה ניסיתי ללוות, מאז הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה, את תהליך פירוקה של מפלגת העבודה. כתבי המפלגות אמונים על פיענוח האינטרסים האישיים של העסקנים, ולכן תמונת העולם שלהם צרה כקוף המחט. התהליכים ההיסטוריים הם רחבים ועמוקים יותר, ודווקא הפוליטיקה הישראלית מזמנת לנו דוגמאת מאלפות של קריסת גופים פוליטיים בגלל פשיטת רגל רעיונית, שקדמה למריבות האישיות ולניגוד האינטרסים בין העסקנים. כך קרה לד"ש ואפילו לשינוי ההיסטורית (שהפכה ממפלגת הבורגנות הנאורה לתנועת ימין קיצוני בהנהגת הפופליסט טומי לפיד), לליבראלים העצמאיים, למפלגת המרכז, למפ"ם ועכשיו גם למפלגת העבודה.
אם שריד יצטרף לממשלה שזנחה את התהליך המדיני, שינתה לחלוטין את האיזון העדין בתוכה, והעניקה תפקיד של שר לפרובוקטור שרון, מרצ תאבד את זכות הקיום במפה הפוליטית, וסופה שתעלם. עמדתה המבולבלת של מרצ מרפה את ידי היונים בתך מפלגת העבודה, שאף ביטלו את הכנס החשוב שלהם דווקא ברגע, שהציבור הדמוקראטי בארץ היה זקוק לו יותר מכל. כיוון שכל המועמדים הישנים להתקרנפות בתוך המפלגה התייצבו עתה לימינו של ברק (בנימין בן-אליעזר, דליה איציק, רענן כהן, דליה איציק, בייגה שוחט), הגיע הזמן שנשרטט כאן מפה פוליטית חדשה, שתתעלם לחלוטין מהסנטימנטים הישנים, ותבהיר לכל הנוגעים בדבר שעליהם לבחור צד לפי העמדות בשנת 2000, ולא בהתאם לנאמנויות של שנות הששים. גם אם המשא ומתן הקואליציוני ייכשל, וכולנו נהיה עדים לחילופי ההאשמות בין העסקנים בתיקשורת האלקטרונית, מגמת התהליך לא תשתנה. אני מציע לכולנו לנסות להבין את המתרחש, בלי המסך המעובה של הרטוריקה הישנה: ברק בעצם מקים תנועה פוליטית חדשה עם שרון, זרם מדיני ורעיוני מרכזי שיתפוס את מקום הגולדאיזם שהמיט עלינו את אסון 1973. כל מה שהיה בארץ עד אוקטובר יהיה בבחינת היסטוריה עתיקה בעוד חודשיים-שלושה.
הכוח המרכזי החדשה במדינה יהיה מורכב מהרוב המכריע בסיעת ישראל אחת, מאנשי שרון בליכוד, שינוי, חלק מסיעת המרכז, ישראל בעלייה, ואולי גם מכמה ח"כים במרצ. הוא יהנה מתמיכה גדולה של התיקשורת, ורוב הח"כים הדתיים והחרדיים יתמכו בעמדותיו המדיניות. מנהיגיו, ברק ושרון, ימשיכו (כמו גולדה) להכריז שהם תומכים ב"תהליך שלום", ורוב דובריו אף ידברו על "פשרה טריטוריאלית, ובלבד שזו לא תהיה קבילה לאף פלסטיני בישראל או בשטחים. יהיו כמה שינויים במינוח לעומת תקופת גולדה. הזרם המרכזי לא יתנער מההכרה בעצם קיומו של העם הפלסטיני, אבל ההצעות שיוגשו ליאסר עראפת או ליורשו יהיו ברוח 16 המאחזים בשטחים, שברק מקים עתה לנגד עינינו. הנציות שתשרור בשטח תהיה בטחוניסטית במסווה פרגמטי. בצד מס השפתיים לארץ ישראל, נשמע כמעט רק נימוקים ביטחוניים לכל הצעדים שהממשלה תנקוט.
אני מניח שדווקא שרון ינסה להטות את ממשלת האחדות מהמדיניות הניאו-ליבראלית של האוצר. בכך הוא יצליח לדחוק את יריבו האמיתי, בנימין נתניהו, לימין הקיצוני בנושאים החברתיים-כלכליים. שרון תמיד הסתייג מהתאצ'ריזם הבוטה של ביבי, מסיבות לאומניות ולא "סוציאליסטיות". את הניתוח הקלאסי של זאב שטרנהל, שתנועת העבודה ההיסטורית דגלה בסוציאליזם כאמצעי להגשמת הציונות, ועיקרה אותו מכל זיקה אוניברסאלית למעמד הפועלים העולמי או האזורי, שרון מקבל, אבל קורא אותו הפוך. כמפא"יניק לאומני ותיק, שרון רואה בכך יתרון. דברי הביקורת המרים של שטרנהל, שנבעו ממקור סוציאליסטי אוניברסאלי, נראים בעיני שרון כדברי שבח. כדי להיות ספרטה, סבור שרון, לא ניתן לקיים כאן כלכלה ניאו-ליבראלית. מילטון פרידמן, האידיאולוג הגדול של הניאו-ליבראליזם, הוא גם אנטי מיליטאריסט. שרון מאמין בכלכלה לאומנית מגוייסת, גם כדרך גיוס של שכבות רחבות בעם למטרות הלאומניות.
למגמה הזאת תהיה התנגדות רבה בחוגים בורגניים, גם בתירוץ של דביקות בשלום עם מדינות ערב ועם הפלסטינים. שרון יאגוף, (אולי בעזרת ברק שאין לו משנה סדורה בנושאים האלה), את מתנגדיו מ"שמאל". כיוון שלרוב הפרשנים והעיתונאים בארץ אין מושג כלשהו באידיאולוגיה או בהיסטוריה, יעבור זמן רב עד שהם יבחינו בין הסינתיזה הכמעט פשיסטית של סוציאליות ולאומנות ברוח שרון, לבין סוציאליזם דמוקראטי אוניברסליסטי, הדוגל בראש ובראשונה בשלום כתנאי להגשמת ערכים שיוויוניים. רבים ממנהיגי ש"ס, שלא לדבר על אנשי השורה, ימצאו בשורה בתעמולה האנטי-בורגנית והלאומנית של שרון. הבונפרטיזם של ברק והניאו-פשיזם של שרון יהיו תרכובת, ולא תערובת. שינאת הזרים, והצגת כל רעיון אוניברסאלי כרפיסות של שמאלנים מפונקים תבודד את השמאל הליבראלי. גם ההתרסה כלפי המערב (שרון יכפה עלינו בידוד מדיני שלא ידענו כמוהו מעולם) תשרת את המטרות האלה.
את המרכז הנצי הפרגמטי, כביכול, ידרבנו המתנחלים וידידיהם בימין הקיצוני לצעדים מרחיקי לכת ובלתי הפיכים נגד העם הפלסטיני, וההתנגדות למעשי זוועה, הפצצה וגירוש תהיה נמוכה. ההומניסטים יידחקו לשוליים הפוליטיים והחברתיים של המדינה, וקולם בכלי התיקשורת לא יהיה עוד דומיננטי. הממשל האמריקאי, שמסוגל אולי לעצור את התהליכים האלה (למשל, להטיל וטו מוחלט על צירופו של שרון ולאיים בהפסקת הסיוע) לא יעשה כך. בתקופת בחירות בארצות הברית, אין סיכוי להתערבות אמריקאית בעניינים הפנימיים של ישראל. אם חיים רמון, יוסי ביילין ושלמה בן-עמי יגררו אחרי ברק להקמתו המעשית (ואחר כך גם הרשמית) של זרם נצי-בטחוניסטי חדש, אז חזרה לשנת 1973 בתנאים הרבה יותר קשים לישראל היא בלתי נמנעת.
הקמת ממשלת האחדות והתצורות הפוליטיות החדשות שיקומו בעקבותיה, היא בבחינת הכרזת מלחמה על הפלסטינים והחרפת העימות עם כל מדינת ערב. לטווח ארוך, מדובר גם במצרים ובירדן. בחזית הפנימית יחזירו ברק ושרון את האזרחים הערבים למצב ששרר בארץ עד ביטול הממשל הצבאי בשנת 1965. לכן הצטרפותה של מרצ לממשלה היא אסון לא רק לתנועה, אלא לכל החברה הישראלית. היא תבודד את ערביי ישראל בשוליים הפוליטיים, תנטרל אותם מלגיטימציה חברתית ומהשתתפות בחלוקת העוגה הלאומית, ותשאיר את חוויית השיתוף היהודי-ערבי רק לשמאל הרדיקלי הזעיר.
אז תרשמו לפניכם: ההסתדרות הכללית, הסזון, אלטלנה, הקיבוצים והמושבים, "דבר", "על המשמר", תנובה, סולל בונה והמשביר, מרכז הפועל ומרכז מכבי ומרכז בית"ר, הפינקס האדום,- כל אלה יורדים מבמת ההיסטוריה אפילו כמצפן של קבוצות התייחסות. הסינתזה בין ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, דוד בן גוריון, יצחק טבנקין ואולי גם הרב קוק היא כמעט מושלמת עתה. ליונים במחנה הציוני יש, אפילו עכשיו, יותר השפעה מאשר לברית שלום בשנות השלושים והאוכלוסיה הערבית שלנו היא מודעת ולוחמנית, אבל אין מי שינצל את העובדות האלה באגף היותר ליבראלי של החברה הישראלית. האיזון הפנימי בין ארבעת המחנות (בנושא המדיני) , ימין קיצוני, ימין בטחוניסטי, ליבראלים-יונים ציונים ושמאל רדיקלי יהודי-ערבי, הופר. הבטחוניסטים, שבטחונם העצמי כורסם מאז אוסלו, עלו שוב לשלטון על חורבות חלומם של יוסי ביילין ושמעון פרס.
כוחות השלום העקביים ייאלצו לחרוק שיניים ולחכות, עד שהאסונות האיומים שהקונסזוס החדש ימיט על ישראל יגרמו להתפכחות כללית. המאמץ האינטלקטואלי והפוליטי שלנו (שהוא גם פטריוטי והומניסטי, כיוון שהוא מבקש למנוע חללים רבים מבני שני העמים) מתנפץ עתה אל קיר הברזל של ז'בוטינסקי, המתוגבר שוב על ידי יורשיו של בן-גוריון.
ירושלמי אדום 