"זה לא הסוף. זה אפילו לא התחלת הסוף, אבל זה אולי סוף ההתחלה", אמר וינסטון צ'רצ'יל בשנת 1940. הוא דיבר על דברים רציניים, אבל קשה לנו להתנחם אפילו בהקבלה מפוקפקת כזו. אנחנו נמצאים עתה בעיצומו של המסע העצוב מהתחלת הסוף אל הסוף המוחלט. השער של רם סטי נגד קריית אתא בדקה ה- 89 המתיק קצת את הגלולה, ומצד שני האריך את ייסורי הגסיסה. לא יותר, אבל גם לא פחות.
תחושת האכזבה מתעצמת דווקא משום שהוכחנו שיש לנו זכות קיום בכדורגל הישראלי. אין הרבה קבוצות בלאומית המסוגלות להביא 4000 צופים למשחק בית נגד קבוצה אלמונית, עלובה ונעדרת מסורת כמו קריית אתא. שמענו הרבה קינות מצד יוסי סאסי על יחסה של התיקשורת המקומית להפועל כדורגל, ותמיד טענתי כאן שהן היו חסרות שחר. הפעם אפילו סאסי חייב להודות, שהעיתונות והרדיו של ירושלים יצאו ממש מגדרם לעזור להפועל, ואני מוכן לומר מפורשות, שאנחנו הבאנו את הקהל העצום הזה לטדי. ההתגייסות העצומה והמרגשת של האוהדים (ראיתי המון פרצופי קטמון, מהם כל כך עתיקים, עד שרציתי לבקש מהם סליחה על שחשבתי שהם כבר מזמן בעולם האמת) הדהימה גם אותי. לצערי, הקבוצה לא התעלתה, ושמעתי הרבה טרוניות מהאוהדים אחרי המשחק. אף אחד לא ציפה מהפועל לכדורגל גדול, ומי בכלל מפגין כדורגל כזה בשתי הליגות העליונות שלנו. אבל כולם ציפו למשחק לחימה הרואי, וקיבלו בתמורה חיזיון עצוב של פיק ברכיים קולקטיבי. ספק אם הפועל תקבל הזדמנות שנייה מהאוהדים, אלא אם כן תתעלה ותילחם עד הסוף.
לא התלהבתי מהמערך הטקטי, ובעיקר משיבוצו המאוחר מדי של שי אהרון. אין לי שום דבר נגד החלוץ הזר שלנו, אבל ישי בן-הרוש החביב עלי חייב להבין, שבעצם מינויו למאמן מקופל הכורח להרכיב ולהוציא את המקסימום מהשחקנים שגדלו בקבוצה. נכון שהשחקנים היו עצבנים, ודווקא הקהל הגדול העצים את המתח ואולי שיתק את הרגליים, אבל על המיכשולים האלה ניתן היה להתגבר במהלך המשחק. יש לישי הרבה מה ללמוד, והוא ילמד. אבל את תכונותיו כמנהיג הוא חייב ליישם כבר עכשיו.
רם סטי מתחיל לספק את הסחורה, אבל ג'ון מידלולה לא קיבל הוראות מדוייקות מה לעשות במגרש, או שמא קיבל הוראות מדוקדקות מדי? מכל מקום, ההפעלה שלו הייתה מאופקת מדי ואולי עלתה לנו בשתי נקודות יקרות מפז. אני בכוונה לא מדבר על מרכז ההגנה הבעייתי שלנו, כיוון שאת מחדליה קשה לתקן בשלב הזה של העונה. יש בקבוצה כמה שחקנים בינוניים-מינוס, והם כבר לא ישתנו. המשימה העיקרית של בן-הרוש היא להוציא את המיטב מהשחקנים הטובים יותר, ולהעדיף כמדיניות את שחקני הבית. זה נכון אפילו אם הוא יגדיר את תפקידו כבניית קבוצה שתעלה מהארצית בעונה הראשונה.
הגזירה של ארבעה משחקי חוץ ורק משחק בית אחד בהמשך היא בלתי נסבלת, ומנוגדת לכללי הצדק הטבעי. חבל שסאסי ניגש כל כך באיחור לטפל בה מבחינה משפטית וציבורית. מכל מקום, יש להילחם עד הסוף, וחבל שהחמצנו ביום שישי שעבר שתי נקודות וגם מומנטום עצום של אהדת הקהל.
ירושלמי אדום 