שתי הקבוצות הבכירות בעיר השיגו שלוש נקודות במשחקים עלובים, וקשה לומר שפגשנו כאן השבוע אוהדים מאושרים. אנשי בית"ר דורשים מקבוצתם העשירה תמורה מלאה עבור הכסף הגדול שהושקע. האמביוולנטיות שלהם ממש נוגעת ללב: הם מצליחים לקונן על התמוססותה של המהות הבית"רית הישנה, ובעת ובעונה אחת דורשים משחקניהם הקרבה בנוסח שמעון צ'רנוחה ויכולת טכנית של אבי נמני, או חיים רביבו, או אייל ברקוביץ'. האוהדים מחפשים לעצמם זהות, ומתלבטים בין האתוס הישן של העוני, הקיפוח וההקרבה, לבין ניחוח הכסף שעלה באפם, והחלומות על אירוחן של מנצ'סטר יונייטד או דיפורטיבו לה-קורוניה באיצטדיון טדי.
אפילו אלי גוטמן מתחיל להבין, שהגיע הזמן להיפרד מכמה ממרכיבי הגוטמניזם, שבהם התגאה כל כך עד העת האחרונה. השחקנים מתקשים לפענח את הדילמות הגדולות מהחיים, שאליהן הם נקלעו שלא בטובתם. ג'ובאני רוסו התחיל לקלוט, שהדרך מאהבת ההמונים למעשה לינץ' פומבי היא קצרה להפליא. המנג'ר האגדי של ליברפול, ביל שאנקלי המנוח, אמר פעם, שכדורגל איננו עניין של חיים ומוות, אלא הרבה יותר מזה. ליברפול האנמית של היום איננה מתאימה כלל להגדרות כאלה, אבל רבים מאוהדי בית"ר לוקחים את הקלישאה הזאת כפשוטה. אם בית"ר היתה מתפקדת כמו הפועל פ"ת של אלי כהן, אז המאמן היה נזרק הביתה כבר השבוע. אתם זוכרים את הכתרים שקשרו לכהן בזכות ה"אחד אפס הקטן" שלו בהפועל תל-אביב? לא לעולם חוסן, והשיטה המאוסה שלו איננה מובילה לשום מקום. חבל שאנשים כמוהו יכולים להפנים אמיתות כאלה (וגם זה לא תמיד) רק בדרך הקשה.
ראיתי ביום שישי את הפועל בטדי, ובחנתי שוב כל שנייה במשחק בשידור החוזר בטלוויזיה. הגעתי למסקנות מתונות: הקבוצה כרגע מתאימה למרכז הטבלה בלאומית, אבל היא איננה נטולת פוטנציאל. אם יוסי סאסי לא ימכור לנו כל שחקן בית מוצלח (ואני חרד מאוד לעתידו של אופיר עזו בקבוצה), אז סיכויי ההישרדות שלנו ואולי אפילו החלומות לעלות לליגת העל בעוד שניים-שלוש הם סבירים. לא השתכרתי בכלל מהניצחון: הרמה היתה פחות מבינונית, ומכבי הרצליה האנמית עלתה עלינו בהרבה בחומר השחקנים, כלומר, באחד-על-אחד. עם זאת, נהניתי מאוד מעזו ומגולן חרמון, ואני לא חושב שהפועל זקוקה לחלוץ חדש. שי אהרון יכול להצליח לצידו של ג'ון מדלולה. אם האוהדים אינם מוכנים לתת צ'אנס לשחקן בית מוכשר ומסור כמו אהרון, אז ייתכן שאנחנו מבזבזים זמן, רגשות ואהבה על הקבוצה החולה הזאת.
אני לא מתלונן הפעם על הטאקטיקה של דני נוימן, מהסיבה הפשוטה שהמצב בקבוצה לא מאפשר כיום חשיבה מסודרת כלשהי. ככל שאני רואה יותר כדורגל, אמונתי בטאקטיקה הולכת ופוחתת. גיורא שפיגל אמר שצריך קודם כל סגל של שחקנים בעלי יכולת טכנית סבירה, ורק אחר כך ניתן לדבר על טאקטיקה. אני מסכים. רק כאשר נעצב קבוצה של כדורגלנים אמיתיים, שכולם שולטים בכדור בצורה סבירה, נוכל להתווכח על פילוסופיית המשחק שלה. בינתיים, אנחנו רחוקים מזה.
היום בחמש נוכל לראות את המשחק נגד הכוח בשידור ישיר בערוץ הספורט. זה יאפשר לנו לראות את הפועל מתפקדת במשחק חוץ נגד קבוצה חזקה יחסית כמו הכוח. אני בעיקר סקרן לראות, כיצד רם סטי, שהצטיין במחצית השניה נגד הרצליה, מנווט את הפועל במשחק כל כך קשה.
ירושלמי אדום 