אנחנו כבר מנוסים בפגרות קיץ כאלה. משברים, חוסר ודאות, ידיעות סותרות חדשים לבקרים, דמויות מההפטרה שמופיעות ונעלמות כלא היו. כבר לפני 18 שנה איים הח"כ לשעבר ואיש העסקים המושחת שמואל פלאטו-שרון לקנות את קבוצת הכדורגל של הפועל ירושלים, ורק בנס ניצלנו מעונשו. כבר זמן רב שאנחנו מדווחים על מיליונרים שרוצים לקנות את הפועל, על מעורבות פעילה של מועצת הפועלים, על אהבה לקבוצה ועל סנטימנטים, ובסוף אנחנו נשארים עם הזוג המוזר המבעת אותנו, אולי לתמיד.
עתה עוברת הכוס על בית"ר. מדורי הספורט בעיתונות היומית דומים יותר ויותר לדף הכלכלי: עורכי דין, מתווכים, קרקעות, מגרשים, בטחונות, מכתבי שיפוי, המחאות, צ'קים חוזרים, רווחים עתידיים, ערבות בנקאית, תמלוגים, חוזים, הבטחות שכובדו, הבטחות שלא כובדו, אמון הדדי (ל-24 שעות), אכזבה (לדורות), טייקון, קבלן, נסיעות לסין, פגישות בניו-יורק, עיסקה סגורה ב-99 אחוז, עיסקה לא סגורה בכלל, "לא ניכנס אל הבלתי נודע", שולחן נקי, חובות בלתי נשלטים, בסיס כלכלי איתן, השקעות ממקור מפוקפק, מאפיה רוסית, עורכי דין מודחים, קבוצת רוכשים שלא רוכשת, קבוצת מוכרים שלא מוכרת, כרטיסי מנוי שלא נמכרים, כרטיסים מעוטרים במכוניות סובארו, כאשר החברה בדרך החוצה. טירוף מערכות. ואיפה ג'ובאני? הוא כבר שיחק במדים הירוקים של חיפה.
את כל הביטויים האלה ליקטתי (וקצת שיפצתי) משני גיליונות של ידיעות אחרונות השבוע. אף מלה על רוסו, או על יוסי אבוקסיס. אלה כבר שייכים להיסטוריה העתיקה, שאותה ילמדו אולי ביוונית או בלאטינית. אבל שמות אחרים תפסו את מקומות בזריזות וביעילות כוחנית, עד שאנחנו מתפתים להלביש אותם במדים הצהובים, לדרוש מהם לרוץ על כר הדשא בטדי: יגאל עמדי, יהלי כהנוב, נסים אבולוף, שלומי שלום, יורם דינור, שרית זאבי, מאיר פניג'ל. ויוסי מזרחי? הוא נושא בגבורה אמיתית את המשא הכבד הזה, ובלילות החמים והלחים הוא חולם על האחים לוזון.
אני לא מכיר אף ירושלמי שירהיב היום עוז ללגלג על הלוזונים. הם עשו יש מאיין, ולעומתם קברניטי בית"ר עשו איין מיש. אוהדי בית"ר מתייצבים מול העובדות הסוציולוגיות והכלכליות האמיתיות. פולחן המיליונרים נעלם, ובעיתונים רבים קראתי השבוע ניתוחים כמעט סוציאליסטיים, שבמשך כל השנים הופיעו רק בטור הזה. חבל רק על שיברון הלב שפוקד את אוהדי הפועל חיפה ובית"ר. זה לא מקרה שדווקא אוהדי הקבוצות האלה רואים את ג'ובאני שלהם משחק אצל יעקב שחר בעיניים כלות. רובי שפירא וגד זאבי, כמו פלאטו-שרון בשעתו, מכרו לאוהדים חלום. אני משוכנע שבשנה שעברה חשבו אוהדי בית"ר רבים, שהם בדרך לצ'אמפיונס ליג ולהתמודדויות מרתקות עם ואלנסיה וריאל מדריד. הכעס על הטייקון הזר והמנוכר הזה נובע בעיקר מהתנפצות החלום, בצורה כל כך מכוערת ובוטה.
בעתיד נצטרך להסתפק בשאיפות צנועות ומציאותיות יותר, ולחשוב ברצינות על גיבוש מסגרות קהילתיות מסביב לקבוצות, ועל ניצול ההון האנושי והסולידאריות. ישראל היא מדינה קטנה ולא עשירה, לכל משחקי הליגה שלנו מגיע פחות קהל מאשר למשחק בית אחד של מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד. למען האוהדים הצעירים צריך לטפח את מורשתם של אלי בן-רימוז', מרדכי בנבנשתי, אורי מלמיליאן ואלי אוחנה. מנצ'סטר יונייטד הגלובאלית היא לא דוגמה עבורנו, אבל מנצ'סטר סיטי המקומית, שהצליחה לשמור על כל אוהדיה גם כאשר שיחקה בליגות הנמוכות היא המודל. וכפי שהסתבר בחודש אחרון, הדוגמה של סיטי מתאימה לא רק להפועל אלא גם לבית"ר.
ירושלמי אדום 