למשחק נגד הפועל תל-אביב הגעתי ברגשות מעורבים. זה נכון שמר משה תאומים איננו גיבור חלומותי. לפני כחודש תקפתי אותו ב"ראשון" על התבטאותו החמורה כלפי ועדי עובדים, שלא הלמו את תדמיתו ה"סוציאליסטית", שבכל מקרה לא חשדתי מעולם באותנטיות שלה. לזכותו יש לומר, שהוא ניסה להבהיר את כוונתו בפקס אלי, אבל מעולם לא חזר בו בפומבי, כך שהטינה כלפיו עומדת מבחינתי בעינה. כל זה לא הפריע לי להזדעזע בכנות, כאשר קבוצה של כהניסטים נאלחים מקרב אוהדי בית"ר זיהמה את ביתו בכתובות נאצה פשיסטיות. אני מקווה שלא מדובר באוהדים מעירנו, אלא בזרים שהסתפחו לקבוצה מכל רחבי הארץ, אבל אין לנו שום אפשרות לקבוע בוודאות את זהותם של הפושעים האלה. זה גרם לי ללכת לטדי ביום שני השבוע בתחושה של בחילה, שלא היתה מכוונת, כמובן, אל כל 18000 האוהדים. אני משוכנע שאם לא הייתי בתפקיד, הצפייה בטלוויזיה היתה מספקת אותי.
דיברתי על "רגשות מעורבים", כיוון שמעולם לא השתייכתי למחנה הצהוב בעיר, ונשארתי אדום לכל דבר. עם זאת, השחצנות התל-אביבית נמאסה עלי, והשינאה של השמאל הבורגני לירושלים מעצבנת אותי, כשמאלן רדיקלי אמיתי. בשנים האחרונות התייחסתי למשחקי כדורגל בעיקר בהתאם לזהותו של המאמן. לפני כארבע שנים רציתי אפילו שמכבי תל-אביב של דרור קשטן תנצח את הפועל חיפה של אברם גרנט. גם את היחס שלי לכדורגל של אלי גוטמן לא הסתרתי מכם מעולם. אמרתי לו השבוע בפניו, שהייתי מגנה את סגנון משחקו בסלוניקי, אפילו אם היה מצליח לגנוב "אחד-אפס קטן". אבל בטדי, למרבה המזל, ראינו תרחיש חדש לחלוטין.
גוטמן העלה הרכב התקפי, ועמד מאחורי סגנון משחקה המעולה של בית"ר בחמישים וחמש הדקות הראשונות. זוהי גם הסיבה, ששחקנים טכניים כמו ג'ובאני רוסו, תאמש שאנדור, פליקס חלפון ויניב אברג'יל הנהדר, פרחו ביום שני בטדי. גוטמן כאילו גילה את הכדורגל האמיתי, והפועל תל-אביב ניצלו מתבוסה בעיקר בזכות העדרותו של אלון מזרחי. נכון שהיתה נסיגה של בית"ר לקראת הסוף, גם בגלל עייפותו הרבה של אברג'יל, וגוטמן עדיין איננו מסוגל לחייב את קבוצתו למתקפה עד הסוף. אבל השיפור בהתחייסות שלו למשחק הזה הוא עצום, ואדם מבוגר כמו גוטמן צריך להיות אמיץ כדי לחולל שינוי כזה. אישית, אני מעריך זאת מאוד.
וקשטן, המאמן החביב עלי בארץ? הטעויות שלו במשחק הזה היו משמעותיות מאוד, כולל ההתנהגות הלא שקולה שלו כלפי השופט המעולה מאיר לוי. אני מכיר בכך שבלי גאבור הלמאי יש בעייה ביכולת הטכנית של הפועל תל-אביב, וכיום לא ניתן להתמודד ברמה הגבוהה בלי טכניקה אישית, הכוללת יכולת מסירה לעומק תחת לחץ. דניעס אונישנקו עושה אולי עבודה טובה בהגנה, אבל המסירות שלו הן בדרך כלל איומות, וגם המגינים אילן בכר ויגאל ענתבי אינם מדוייקים די הצורך. המגינים היו נשק מעולה של קשטן בעונה שעברה, אבל כיום למדו המאמנים בליגת העל את סגנונם, והם נבלמים בקלות. לכך יש להוסיף את המשבר הפוקד את עמרי אפק המוכשר, ואת יכולתו הבינונית של סלים טועמה (שחקן נבחרת לעתיד להרבה שנים). כפי שהנחתי מראש, מגיני בית"ר, חלפון וקובי גנון, הם הרבה יותר טכניים מיריביהם מתל-אביב, ולקשטן לא היתה תשובה לרוסו, לשאנדור ולאברג'יל. תוצאה של 1-3 לטובת בית"ר היתה משקפת בהחלט את המשחק, למרות השליטה המסויימת של הפועל בשלבים ארוכים של המחצית השנייה.
לז'אן טלסניקוב האינטיליגנטי והחביב אין כיום מקום בהרכב הראשון של בית"ר, כיוון שיכולת המסירה שלו לעומק, ואפילו לרוחב, היא עלובה. לעומת זאת לא יעלה על הדעת לשחק בלי אברג'יל. גם קשטן טועה בסיפסולו התכוף מדי של פיני בלילי, הזקוק לחלוץ מטרה לידו, כלומר למילאן אוסטרץ'. בטדי היה טלסניקוב עקב האכילס היחיד של בית"ר (למעט, אולי, אישטוואן המאר, אבל לתל-אביב היו רבים כאלה, ורק יכולתו האדירה של שמעון גרשון הצילה אותם מתבוסה קשה.
במצב הנחיתות הטכני של הפועל במשחק זה, לא הבנתי מדוע התמהמה קשטן כל כך בשיתופו של אבי תקווה.
כל ההערות האלה הן מקצועיות נטו. אני מודה שבעבור שער של שי אהרון נגד בית"ר באר-שבע, הייתי מוותר על עשרה משחקים כאלה בליגת העל. אבל הרגשות לחוד, והעובדות לחוד. לגוטמן יש חבורת שחקנים טובה מאוד, רוסו חזר לעצמו במשחק ענק, ואם המאמן יפנים את המציאות הזאת, ויחליט שעם שחקנים כאלה ניתן לשחק כדורגל מרהיב, צפויה לאוהדי בית"ר עונה נפלאה.
ירושלמי אדום 