אהוד ברק החמיץ הזדמנות היסטורית להשיג שלום מלא ובר-קיימא בקמפ-דיוויד, אבל אסור להתעלם מן העובדה שהוא חרג מעמדותיה המסורתיות של מפלגת העבודה בכלל, ומהגירסה הנצית שלו לעמדות האלה בפרט. יש להניח שחלק מהימין (אנחנו כבר רואים סימנים לכך בהתבטאויותיו של הצבוע הראשי בפוליטיקה הישראלית, נתן שרנסקי) ייאמץ את ראש הממשלה כגיבור, וידחוף אותו לכיוון של ממשלת שיתוק לאומי, שתהיה בכייה לדורות. עם זאת, רעידת האדמה שעברה על הזירה הפוליטית שלנו, לא היתה לשווא. שום דבר לא יהיה עוד כבעבר.
בהעדר מידע מדוייק היה קשה מאוד לכתוב טור פוליטי בעיצומן של ההכרעות בקמפ-דיוויד. עיתונאים בכירים, מהם גם טובים מאוד, התבזו בשבועיים האחרונים בגלל ניחושים סבירים, אבל לא מבוססים. קשה להסתמך על ההגיון הפוליטי הצרוף (בהנחה שדבר כזה קיים בכלל), מבלי להביא בחשבון את מערכת הלחצים, את התדמית העצמית של המנהיגים, ואת החשבונות הסבוכים של רווח והפסד שהם עושים כל הזמן, לא רק במימד האקטואלי, אלא גם למען ההיסטוריה.
קחו את אהוד ברק, למשל. אני משוכנע, למרות הכישלון האומלל שלו בסוף השיחות, שהוא נפרד השבוע מחלק ניכר מהנחות היסוד הרעיוניות, שהינחו אותו בשלושים ושלוש השנים האחרונות. הנץ הקשוח הביע נכונות "לחלק את ירושלים", בהתנסחויות שעד לפני שבועות אחדים לא היו מקובלות אפילו על מרצ. לפני כחמש שנים יצא לי להתמודד עם יוסי ביילין בעימות טלוויזיוני ארוך של ה-בי.בי.סי. ביילין העלה אז רעיונות בנוסח דני נווה של שנת אלפיים, ואילו אני הגבתי בטיעונים שמזכירים את מה שביילין אומר היום, אם כי בניסוח הרבה יותר רדיקלי. אבל ברק עצמו אפילו לא חלם על ניסוחים כאלה. כפי שמנחם בגין אמר פעם בכנסת, בהקשר אחר לגמרי: "החלום-חלום, אבל אחריתו מי ישורנו".
כמו בעידן אוסלו 1993, אני נקרע בין חשדנותי המסורתית כלפי ברק (שגברה עוד יותר ביום שלישי בערב) וכל מה שהוא מייצג, לבין הצורך להגן עליו מפני אנשים גרועים ממנו בהרבה. החלופות שעומדות לבחירה הן אומללות למדי, בעיקר לאנשי שמאל עקביים. מי שמוכן לתמוך בטענות הקיצוניות ביותר של אנשי גוש אמונים, ובלבד שיכשיל כל התקדמות לשלום (כמו הפרופ' ישראל שחק) עושה לעצמו חיים קלים. אנחנו מסרבים אמנם לקבל את הקווים האדומים של ברק כמצפן אידיאולוגי, אבל עדיין מעדיפים שלום פחות ממושלם על מלחמה צודקת. המאבק הצפוי נגד הימין האידיאולוגי הוא טעון מאוד, כיוון שלא רק השלום עומד כאן על הפרק, אלא עצם קיומם של חיים דמוקראטיים במדינת ישראל. לא נוכל להגן על הצעות סיפוחיסטיות כלשהן של ברק מפני סירוב פלסטיני, אבל השתוללות פשיסטית ברחוב, אפילו אחרי כישלון השיחות, תאלץ אותנו להגן על הממשלה נגד אויבי השלום, לפחות בנושאים מסויימים ולטווח קצר.
בטורים האלה כתבתי כבר אלפי פעמים, שבלי פתרון הוגן לשאלת ירושלים, חבל על כל מאמצי השלום עם הפלסטינים. לא פעם נתקלתי בתגובות עוינות, דווקא מאנשי מפלגת העבודה. "אם עראפת לא יוותר על שליטה בחלק מן העיר, אז לא יהיה שלום", הם אמרו בבטחון עצמי נוגע ללב בנאיביות שלו. אפשר להבין ללבם. דור שלם צמח בארץ על המציאות החדשה שנוצרה ביוני 1967, והוא נטה לקבל את שליטתנו בעיר כולה כדבר מובן מאליו, שאין עליו עירעור. משרדי החינוך של כל ממשלות ישראל טיפחו את האשלייה הזאת באמצעות הפולחן הפאגני, המגוחך, חסר השחר של "יום ירושלים". את כל ילדי שלחתי לטקסים האלה, אחרי הכנה מדוקדקת לקבל אותו בבוז ובחוסר אימון. אבל לרוב הישראלים יש נטייה מוזרה להאמין למימסד. הסתירה כאן היא משוועת. החברה כאילו מקוטבת, אבל בין המחנות העוינים מתווך קונפורמיזם מעובה, שאיפשר לאשליות לפרוח באין מכלים.
עתה עובר הציבור תהליך כואב של יקיצה חדה ממחלת הרוח של ירושלים השלמה. זה בכלל לא חשוב שברק נכשל השבוע בגלל בעיית ירושלים. הקווים האדומים שהיו קיימים עד השבוע נעלמו מתודעתנו, נמוגו אל חלל האוויר כמו חיזיון שווא שהעלו בעבר הרחוק נביאי השקר שלנו. מי ששמע בבוקר של יום שלישי השבוע את חבר הכנסת סילבן שלום, המוכר לי מזה שנים רבות כפרגמטיסט מתון יחסית, הגיע בוודאי למסקנה שגם הוא סובל מ"תיסמונת ירושלים", הפוקדת בימים כתיקונם תיירים פרוטסטנטים מוכי הזיות רוחניות. זוהי שירת הברבור של פוליטיקאים כאלה. הליכוד ייאלץ להתפשר עם המציאות, כפי שכבר עשה פעמים רבות בעבר הלא-רחוק. לטווח ארוך, החברה הישראלית תהיה שפויה יותר, אחרי ששגעונות הגדלות נזרקו באחת אל פח האשפה של ההיסטוריה. אני לא מזלזל בחשיבותו ובגורליותו של המאבק הפנימי שנגזר עלינו, אבל נדמה לי ישראלים חילונים רבים מתחילים להבין, שאין חברה שפויה וליבראלית יכולה לחיות בכפיפה אחת עם ירושלים השלמה. הפשרה בעיר דרושה לנו לא רק למען השלום, אלא גם כדי שנוכל להמשיך לחיות בחברה דמוקראטית, ולהחזיר את הדת לבתי הכנסת ולבתי המידרש, כפי ששאפו בוני המדינה.
מנהיג המפד"ל המנוח, משה חיים שפירא, הביע בגלוי אחרי מלחמת ששת הימים את חששו הכבד, ש"ירושלים עלולה להשתלט עלינו". אחר כך נכנע, כמו רוב מנהיגי היהדות הדתית-לאומית, לזרם המשיחי והלאומני, שדירדר את המפלגה לפאשיזם. אבל שפירא המקורי, שתמך בזמנו בקו המתון של משה שרת נגד האקטיביזם של דוד בן-גוריון, ינצח את חנן פורת דלוק העיניים והמתלהם. שלושים ושלוש שנים שולט כאן הטירוף הלאומני, הקרקעי, המשיחי, האנטי הומאני והאנטי דמוקראטי. ההחלמה מהטראומה הזאת לא תהיה קלה, אבל סופה להגיע, להביא מזור למוחה הקודח, הקולקטיבי, של האומה.
זהו אולי הטור האופטימי ביותר שכתבתי כאן בשנים האחרונות, ויש לקרוא אותו במנותק מהתחזיות לחודשים הקרובים המחכים לנו בפינה. יכול להיות שאחרי סירובו הבלתי נמנע של עראפת לציית לתכתיבים שהוגשו לו, קו התפר יתחיל לרתוח. אני לא מנסה אפילו להתעלם מהאפשרות שהתקופה הקרובה תהיה רצופה אסונות ותקריות. אבל הקווים המסמנים את תחומי הדיון הציבורי הפכו עתה ברורים וחד-משמעיים, ומנגנוני ההדחקה של הציבור הדמוקראטי הוכחדו. גם אחרי הפיאסקו בקמפ-דיוויד נותרנו בעימות חזיתי מול ציבור ענק של דתיים ולאומנים, ואסור לזלזל בו ובהשלכותיו. העימות ייאלץ את הציבור החילוני להתארגן, והבונפרטיזם של ברק הפך כבר למיושן. הוא זקוק לתנועה חיה ונושמת, וגם לגרעין הקשה שלה, למפלגת העבודה שאותה זנח והשמיץ מאז שעלה לשלטון. לפני שיהיה טוב יהיה רע, אפילו רע מאוד, אבל ההתנערות הרעיונית של המחנה הדמוקראטי מהאידיאולוגיה המסורתית של הימין (אני מכיר בכך שלא כל המתנערים מודעים לכך שהם התנערו) מהווה מיפנה היסטורי, לא פחות, בהתפתחותה של התרבות הפוליטית הישראלית.
ירושלמי אדום 