כדורגלני הנבחרת זעמו על האוהדים אחרי המשחק העלוב נגד ליכטנשטיין, וכרגיל במקומותינו, הוציאו את מררתם על כלי התיקשורת. חוסר הסובלנות של בועטינו כלפי העיתונאים גבר מאוד בשנים האחרונות, וביתר שאת אחרי פרשת נערות הליווי. אבל הסיבה האמיתית לזעמם המוחצן היא מעמדית. רבים מהם נעו במהירות שיא כלפי מעלה מבחינת רמת השכר שלהם, ואורח החיים שלהם מזכיר מנכ"לים מהמיגזר הפרטי. קשה להם להבין איך עיתונאי, ששכרו השנתי איננו משתווה למה שכמה מהם מרוויחים בשבוע, מעז למתוח עליהם ביקורת. אני יכול, כמובן, להציע לבוסים שלנו להשוות את משכורותינו לאלה של הכדורגלנים, אבל חוששני שהם לא ישקלו את ההצעה ברצינות הראוייה.
לגופו של עניין, אני לא מצדיק את ההיסטריה של אוהדי הנבחרת, אבל מכיר בכך שהתנהגותם משקפת את אופיה המאני-דיפרסיבי של החברה הישראלית. או שאנחנו גדולים מהחיים, ממש אלופי העולם באהבת עצמנו, או שהפכנו בתוך תשעים דקות לעפר ואפר. למעשה, המאמן העלוב של הנבחרת ריצ'ארד נילסן דווקא צודק בטענתו, שנבחרות קטנות משיגות כיום תוצאות סבירות נגד נבחרות טובות יותר. זה לא מצדיק את המערך המוזר שלו, עם חלוץ אחד ועם שני קשרים שנכשלו עד עתה בכל משחק שלהם בעונה הנוכחית, אבי נימני וטל בנין. נימני עוד ישתפר, ואילו טל סובל מהבניניות המיבנית שלו. השופט ריחם עליו ולא שלף לעברו כרטיס אדום, אבל בנין מבצע בכל משחק בלי יוצא מן הכלל עבירות המחייבות אדום. כיוון שמדובר בסך הכל בשחקן בינוני, כדאי פשוט להוציא אותו מסגל הנבחרת. גם אייל ברקוביץ' רחוק משיא כושרו, אבל יש לו את זה. ראינו זאת בכמה מסירות נדירות אפילו במשחק בינוני שלו, וברור שאין לו תחליף וגם לא צריך לחפש. את השחקן הטוב ביותר שלנו בכל הזמנים צריך להחזיר לכושר, במקום לבכות אותו בטרם עת.
פיני בלילי מפתיע לטובה בכל משחק, והוא כיום המועמד הטוב ביותר לשחק לצד אלון מזרחי, ולא חלילה במקומו. אדורם קייסי, עופר טלקר ואמיר שלח חייבים לפנות את מקומותיהם בהרכב לטובים מהם, ואני מתכוון לדוד אמסלם, פליקס חלפון ואריק בנאדו. מי שהיה זקוק להוכחה, שפשוט אסור לעלות למגרש בלי יוסי בניון, קיבל אותה ביום ראשון ברמת-גן.
בעשר הדקות הראשונות שיחקה הנבחרת היטב, אבל אחר כך שקעה לאפרוריות המאפיינת אותה מאז שנפרדנו משלמה שרף. כאשר ברקוביץ' יחזור לעצמו (כנראה שלא בסלטיק של מרטין או'ניל) וגם חיים רביבו ויוסי אבוקסיס ישובו להרכב, נראה נבחרת טובה בהרבה. ליכנטנשטיין הצליחה להרוג את המשחק, וכל הבונקריסטים חלקו לה שבחים על כך. מדוע? האם נבחרת כדורגל קיימת כדי להצטופף ברחבה שלה ולא לסכן את שער היריב במשך כל דקות המשחק? האם זהו משחק למאזוכיסטים? כבר שכחנו את לקחי יורו 2000?
גם עידן טל לא היה בשיאו נגד ליכטנשטיין, אבל אני מעריך מאוד את נכונותו להילחם עד הסוף בלחץ העצום שבו הוא נמצא בשבועות האחרונים. הוא ממתין לאישור העבודה שלו באנגליה, אבל ממשיך לתרום כמיטב יכולתו למכבי פ"ת ולנבחרת. למרות שהוא מדבר לעתים שטויות בתיקשורת, אני מאמין מאוד באישיות שלו ובנחישותו. טל יעשה הכל כדי להצליח, ומבחינות רבות מאוד הוא מתאים לכדורגל האנגלי יותר מכל עמיתיו הישראלים שחולמים גם הם על הפרמיירליג.
יש להודות שהנבחרת בנסיגה. יש לה מאמן פחות טוב מקודמו, וסגל שחקנים שכולל כוכבים שנכשלו באירופה. אבל עצם הזמנתו של מזרחי לסגל מעידה על כך, שנילסן לומד לפעמים משגיאותיו. עתידה של נבחרת ישראל בטורניר תלוי גם בנכונותו של נילסן להפיק לקחים וליישם אותם. היושר האינטלקטואלי ייאלץ אותו להתעמת עם השמרנות, וגם לכתבים ולפרשנים יש אחריות רבה למתרחש. זה מחייב אותנו להמשיך ולמתוח ביקורת, גם אם השחקנים יקבלו זאת בחירוק שיניים.
ירושלמי אדום 