כיוון שאינני נמנה על המחנה הדתי-לאומני, הלובש יותר ויותר אופי כהניסטי מסוכן, אין שום משמעות בעיני למושג "רודף". עם זאת, ברור לכולנו, שהיועץ המשפטי אליקים רובינשטיין רודף עד חורמה את חברי הכנסת הערבים, ומבקש להטיל עליהם את אימת הדין כדי לסתום פיות ולעצור ביקורת שנראית בעיניו מסוכנת. יכול להיות שהוא נראה לכם כברנש די נעים ולא מזיק, אבל בתקופתו כיועץ משפטי הובס שלטון החוק והפך פלסתר. אבל עדיין לא הטחתי בו את העלבון הסופי: רובינשטיין גורם לי להתגעגע ליוסף חריש.
מעניין שרובינשטיין נטפל דווקא לח"כ מוחמד ברכה, אחד משלושת הפלמנטארים היחידים שלנו, שמאמין באמת בשיתוף פעולה יהודי-ערבי למען השלום והשיוויון. ברכה גדל בתנועת הסטודנטים היהודית-ערבית קמפוס, שבמסגרתה היו מאורגנים גם פעילים שהגדירו את עצמם כציונים. הוא תמיד היה מתון, אם כי גם אני לא תמיד הסכמתי להתבטאויותיו בשנה האחרונה. מכל מקום, אין לי שום ספק שהיועץ רובינשטיין מנסה לכפות את דיעותיו הפוליטיות כנורמות משפטיות במדינת ישראל. אם המחנה הדמוקראטי רוצה באמת לשרוד בפוליטיקה הישראלית, ולחדש את בריתו עם הציבור הערבי, אז יוסי ביילין ואהוד ברק חייבים להדיח את רובינשטיין ללא דיחוי.
היועץ המשפטי סבור, שכל התבטאות אופוזיציונית של ח"כ ערבי חייבת לעבור את המסננת שלו, שנוצרה בבית מדרשו של גוש אמונים. הוא טועה. מותר לח"כ עזמי בשארה, למשל, לראות בחיוב את המאבק של החיזבאללה נגד הכובש הישראלי, למרות שאני אישית סולד מכל גוף מילטאנטי-דתי, מוסלמי או יהודי. בוודאי שח"כ ברכה יכול (ואולי אפילו חייב) להציע תמיכה פוליטית לאינתיפאדה הפלסטינית, שיש קונסנזוס בעולם שמצדיק אותה.
רובינשטיין איננו מעניש את הקוראים בגלוי לטרנספר, וגם לא את הוגי ובוני ההתנחלויות, האסורות לחלוטין על פי המשפט הבינלאומי. במהלך האירועים בחודש שעבר קראו מתנחלים רבים בפומבי, גם בכלי התיקשורת הממלכתיים שלנו, "לרסס את האוכלוסיה האזרחית ברמאללה", באין מכלים. רבים זוכרים שטומי לפיד הציע בשעתו בתוכנית פופוליטיקה בטלוויזיה לשלוח מכוניות תופת לערים הפלסטיניות, מבלי שהיועץ נקף אצבע נגדו. זוהי אפלייה בוטה, והתייחסות גזענית אמיתית היאה למשטר של אפרטהייד. רובינשטיין מבקש להדחיק את העובדה שהאינתפאדה פרצה, בין היתר, כמחאה על הרחבת ההתנחלויות ועל ביתור השטחים הכבושים בדרכים שנועדו לשימושם הבילעדי של המתנחלים. מי שמנסה לאסור על ברכה לתמוך במאבק הצודק של בני עמו, עושה צחוק משלטון החוק. רובינשטיין לא מעלה כלל על דעתו לחקור את טיב הפקודות במשטרת ישראל, שהביאו לרצח 13 אזרחים ערבים. הוא כל כך עסוק ברדיפת המדוכאים, עד שלא נותר לו זמן או כוח נפשי או רצון לבלום את המדכאים.
הגיע הזמן שפוליטיקאים יהודים הגונים, בתקווה שיש בכלל כאלה, ייחלצו להגנת עמיתיהם בכנסת. כדאי לח"כים כמו נעמי חזן, מוסי רז ואפילו יוסי כץ לזכור, שאם הם לא יעזרו לברכה ולחבריו מול קלגסיו של היועץ, לא יהיה מי שיגן עליהם כאשר הוא יחליט, שהקריאה לעקירת ההתנחלויות גובלת בבגידה. ההגנה על ברכה ועל חבריו הח"כים הערבים היא חיונית מכמה טעמים: הוא בולמת את יומרתו של רובינשטיין לקבוע נורמות ימניות כחלק אינטגראלי מחוק המדינה; הוא מחזקת את הקשר הכרחי לעצם קיומנו בין שוחרי שלום יהודים לבין הציבור הערבי בישראל; היא מאיצה את הדינמיקה הפוליטית הנחוצה כל כך, כדי לערוך מחדש את הכוחות למאבק על השלום ועל צביונה של החברה הישראלית.
הגענו לנקודת שפל ייחודית בתולדות המדינה ביחסים בין השמאל היהודי לבין הציבור הערבי. כדי להעפיל מנקודת השפל הזאת ולהתחיל לתפקד בשמאל וכמחנה שלום, איחוי הקרעים מהווה את המשימה הראשונה והחשובה ביותר שלנו. זה מחייב את אנשי מרצ, למשל, להבין שכיום ברכה ועיסאם מחול הם יותר חשובים מבחינתם מאשר שלמה בן-עמי. אם צריך להקריב את הקריירה של השר האחראי למות השלושה עשר כדי להתקרב שוב למיליון האזרחים הערבים, זה מחיר שאנחנו יכולים ומוכרחים לשלם.
ברק ובן-עמי לא יזכו לעולם לקולות הערבים, וזה אומר שהם לא בחירים (ELECTABLE ) מנקודת ראות אלקטוראלית. גם זה מחייב הערכות חדשה, ופרידה סופית מהרעיון לזכות בשלטון באמצעי רמייה. הערבים לא יבחרו עוד באיש שלום מזוייף, וגם לא בניאו-ליבראל, המחוייב רעיונית להמשיך במשטר האפלייה נגדם. מי שמבקש למנוע שלטון נצחי של הימין החילוני והדתי במדינה, צריך גם להבין שבלי הציבור הערבי אין לשאיפה שלו שום כיסוי במציאות.
*************
המחנך ישראל שירן, העומד בראש עמותה חינוכית שמלמדת יהדות בבתי-ספר, הושעה מעבודתו אחרי שחיבר מכתב הכופר בכורח ללמד את מורשת יצחק רבין, ואף מטיל על ראש הממשלה המנוח את האחריות לאינתיפאדה החדשה בשטחים. אין צורך להצהיר כאן, שאנשים כמו שירן אינם מככבים בחלומותי על חברה צודקת ועל מדינה בלי כיבוש ובלי דיכוי, אבל ההשעייה שלו איננה אלא מקרתיזם ופגיעה נוספת בדמוקראטיה השבירה מאוד, המפוקפקת, השוררת איכשהו בישראל.
שירן איננו ממצדיקי רצח רבין, חלילה, ואף מגנה אותו בצורה ברורה ומפורשת. הוא אפילו מדגיש ש"ראוי ואף חובה לשוחח על הרצח המתועב, להתייחס ולהוקיע את המעשה". עם זאת הוא סבור, שהסכם אוסלו, שרבין היה בין אדריכליו, המיט אסון על המדינה והפקיר נשק בידי תוקפיה. זכותו.
לדעתי אסור לחשוף תלמידים רכים לצביעותו התהומית של המימסד, או לדרוש ממחנכים להנחיל לתלמידים מורשת, שבעיניהם היא הרת אסון. עצם המונח "מורשת רבין" הוא שקרי, שכן המנוח אימץ לעצמו ערכים של שלום ושיוויון (לאזרחי ישראל הערבים) רק בשנה האחרונה לחייו, והוא אחראי גם למעשים חמורים כמו גירוש ערביי לוד בשנת 1948, והפעלת אמצעי דיכוי מחרידים במהלך האינתיפאדה הראשונה. גם הניתוח הימני של שירן לאירועי החודש האחרון הוא נכון ביסודו. מי שלא התכוון לסגת לגבולות הארבעה ביוני 1967 , לפרק את רוב-רובן של ההתנחלויות ואולי את כולן, ולחלק את הריבונות בירושלים, נהג בחוסר אחריות כאשר סיפק נשק לרשות הפלסטינית. את הדברים האלה כתבתי כאן עשרות פעמים מאז אוסלו: או שעושים שלום על כל המתחייב ממנו, או שמתכוננים למלחמה. האסכולה המפא"ינקית, שניסתה לרמות את הציבור הישראלי ולהבטיח לו, שהפלסטינים יסכימו להשארתם של 70% מכלל המתנחלים בשטחים, ויקימו את בירתם באבו-דיס, באמת הביאה אסון על ישראל. האינטרפרטציה הוורדרדה של אוסלו גרמה באורח ישיר למרד בשטחים, והנופך הדתי שהוסיף לה הפרובוקטור אריאל שרון גרר לאירועים גם את הערבים אזרחי ישראל.
אני לא מתכחש להבדל התהומי בין המתחייב מגישתי הרעיונית לסיכסוך (החזרת כל השטחים ופירוק ההתנחלויות), לבין גישתו הדתית-לאומנית של שירן. אבל ברור שנסיונו של המימסד בממשלה בכלל ובמשרד החינוך בפרט, לכפות על המערכת את הנחלת הסכם אוסלו לתלמידים התמימים כהתגלמות הצדק והשפיות, הוא אנטי-דמוקראטי ומעליב את האינטיליגנציה. הנסיון של המימסד היוני לרמות את הפלסטינים, להפר את כל ההסכמים ולהתכחש לרוחם, ואז לכפות עליהם הסדר בכוח הצבא ובסיוע אמריקאי, פשט את הרגל. הוא לא היה ולא יהיה מופת חינוכי לילדי ישראל, ושום תכתיב ושום השעייה לא ישנו את האמת הזאת. שירן נפל קורבן לפוליטרוקים, שהם אפילו יותר גרועים ממנו עצמו.
*************
יש לקוות שחברי הכנסת שהצביעו בשבוע שעבר בעד החוק למשפחות ברוכות ילדים לא יבהלו מהזעם הקדוש שביעבע מהכתבים הכלכליים הניאו-ליבראלים, ממשרד האוצר "המתקדם" ובעיקר מהח"כים החסודים משינוי, מישראל אחת ומהליכוד ששללו את החוק מטעמים של ציונות גזענית לגמרי. החוק מאפשר למשפחות גדולות להתקיים בכבוד, והוא חיובי מנקודת מבט הומניסטית וסוציאליסטית. את עמדת מרצ אפשר לפרש רק כהצטרפות עיוורת למימסד, מטעמים מעמדיים ועדתיים, שכן ההוויה עיצבה שם בבירור את ההכרה. התגובה של ח"כ יובל שטייניץ, למשל, שיכנעה אותי סופית שההחלטה המקורית של האו"ם על הציונות, שהתקבלה כאן בהיסטריה כזאת, היתה יותר צודקת מהתיקון שבוצע בהשפעת אשליות אוסלו.
זהו חוק מעולה שמיטיב עם הזקוקים לכך בלי שיקולים גזעניים. כל אפלייה מתקנת למען האוכלוסיה הערבית היא חשובה בעיני, ואם גם החרדים (עוד ציבור מקופח מבחינה כלכלית-חברתית) נהנים ממנו, שיבורכו. שר האוצר הריאקציונר בייגה שוחט, חניך התנועה המאוחדת שלא מתבייש לחפש שותפות עם אריאל שרון, לא עושה עלי שום רושם. מאיפה יבוא הכסף, הוא שואל אתכם בקול בוכים? אז יש לנו תשובה ברורה לשאלה המתחסדת הזאת: שישלמו העשירים והעשירונים העליונים, שלמענם פועל המימסד הניאו-ליבראלי כבר שנים רבות.
כל חקיקה סוציאלי נפסלת במדורים הכלכליים כ"פופוליזם". מלת גנאי הזאת הפכה כבר מזמן לתואר של כבוד נוכח יצירת פערים אדירים בחברה הישראלית. אם החיבור בין החרדים והערבים מקדם את השיוויון החברתי אצלנו, אין לנו אלא לברך עליו.
ירושלמי אדום 