ציוויי האתיקה העיתונאית כופים עלי להודות כאן, שאני מחבב מאוד באורח אישי את משה דדש , ולעתים אפילו מזדהה איתו. הוא פחות או יותר בן-דורי, וילדותו ונעוריו עברו עליו בנופים המוכרים גם לי עד לכאב. אותם סרטים, אותה עליבות ירושלמית אינטימית של שנות החמישים, ואותו טירוף בלתי רציונאלי של אהבה חסרת מיצרים לקבוצת כדורגל מקומית, גם בתקופות קשות וחשוכות.
גם העובדה שהוא היה תמיד בית"רי לא השפיעה עלי נגדו. האותנטיות שלו משכה גם את לבי. אני מכיר היטב את הרקע השכונתי והעדתי שלו, וגם את השורשיות המוצקה של האהבה לבית"ר בשכונת הבוכרים שלו, למרות שחברי הטוב ביותר שהתגורר אף הוא בשכונה, רמי גול, היה אוהד הפועל. היום לכל הזיקות האלה אין שום משמעות פוליטית עבורי. מבחינות רבות, ירון צדקיהו קרוב אלי יותר מאשר דן מרגלית או אהוד יערי, וכל נושא ההבדלים לכאורה בין שני המחנות ההיסטוריים איבד את עילת קיומו.
נכון שמתחתי ביקורת פה ושם על דדש, מסיבות ענייניות, וחששתי ששיטת הפטרונאז' רחבת הלב אבל הבלגניסטית שלו פשוט עברה מן העולם, וסופה שתזיק לדדש עצמו (הנזק לבית"ר לא העסיק אותי אז במיוחד). זה לא הפריע לי לכתוב ברגש עז על אישיותו בגיליון האליפות שהוצאנו לפני שנים אחדות. כמו בסיפורן של דמויות בולטות אחרות בעיר (ארנן יקותיאלי,למשל) אני חושב שאנשים כמו דדש הם חלק חיוני מהנוף, שהם בעצם ירושלים, הרבה יותר ממונומנטים מאבן שרבים מזהים אותם עם עירנו. גם טוב לבו המפורסם של דדש הוא באמת שובה לב, אפילו שמאחוריו תמיד הסתתר איש עסקים די שנון, שיודע היטב לנווט את האינטרסים האישיים שלו, ומבין שגם תדמיתו היא נכס עסקי חשוב.
דדש היה מאוהב בתדמיתו, והוא האמין בכל לבו לכתבות המחמיאות שהופיעו עליו. בכך הוא לא שונה מאנשי ציבור אחרים, שאישיותם היא סינתזה בין התכונות המהותיות שלהם, לבין הסיפורים ששווקו בתקשורת. רבים מאיתנו ראו בו פשוט את התגלמות הבית"ריות. אם הייתם עורכים משחק אסוציאציות בחברה ירושלמית כלשהי, ומישהו היה מציע את המונח "בית"ר", אז אין לי צל של ספק שהאסוציאציה הראשונה היתה, "דדש". כמובן שגם אברם לוי הוא חלק מהמיתוס הבית"רי, אבל מי שחושב שהיחסים בין השניים היו תמיד סימביוטיים ומלאי הרמוניה, פשוט טועה. זה לא פשוט להיות סמל, וגם סמלים חייבים להמשיך לחיות. לוי השתלב במימסד החדש של גד זאבי והיצורים מהחלל שהטייקון הביא איתו לעירנו, כיוון שלא איים עליהם מעולם. את דדש הם ביקשו לקעקע, ולא הבינו שהאיש הוא אולי רך ועדין נפש עד גבול מסויים, אבל גם ירושלמי גזעי עד הסוף. אנחנו אולי נחמדים, אבל אם תפגעו בכבודנו נרדוף אתכם עד פי קבר.
בשיחה עם דדש ברדיו ירושלים הוא שאל אותנו, כאילו לתומו, אם היינו מוותרים כל כך בקלות על חמישים אלף דולאר. התבוננו אחד בשני בתדהמה. מימי לא ראיתי אפילו חמישים אלף שקל, ולעומתנו דדש חי בעולם של תפנוקים ומותרות ששייך יותר למדורי הרכילות מאשר לעמודי הספורט. כאשר אמרתי לדדש שאם הפועל ירושלים היתה מאבדת נקודה באשמתי לא הייתי ישן שנה שלמה, התכוונתי לכל מלה והוא הבין זאת היטב. אני לא טוען שאסור לו להילחם על הכסף שמגיע לו, אבל משהו השתבש בסדר העדיפויות. אם היומרה שלך להיות לא רק אוהד בית"ר, אלא התגלמות הרוח והיישות הבית"רית היא אותנטית, אז אתה לא גורם לה לאבד נקודות ליגה ולקבל קנסות ועונשים בשום מחיר שבעולם.
לכן חייב דדש לעמוד עתה במיבחן העליון של בית"ריותו, ולהתרחק קצת מהקבוצה. לא מדובר רק בכסף, אלא בשינאתו הבוערת של דדש כלפי האנשים שדחקו את רגליו. בחודשים האחרונים הוא חשב יותר על נקמה מאשר על בית"ר, ומוטב לו שיירד קצת מהכותרות.
ירושלמי אדום 