כל העיתונים בישרו בתחילת השבוע על הצלחותיה המזהירות של הדיפלומטיה הישראלית, בעיקר באירופה, מול כשלונתיו הצורבים של יאסר עראפת. המקהלה החלקלקה והמתוזמנת הזאת היתה בלתי אמינה, הזכירה את עידן החושך של דוד בן-גוריון ואחר כך גם את העיתונות הישראלית בין שנת 1967 לאסון מלחמת יום הכיפורים. התיקשורת הביקורתית כל כך כאשר הליכוד בשלטון, משרתת בגלוי כל ממשלה בראשות מפלגת העבודה. לוחמי השלום הדגולים מול אריאל שרון או בנימין נתניהו, נעשים לוואסלים של ממשלות העבודה, והדברים ידועים.
המגמה הזאת בולטת יותר בעמודי החדשות ובדיווחים בתיקשורת האלקטרונית מאשר בפובליציסטיקה. אחרי ההצגה הגדולה של ביל קלינטון כתועמלן של ברק, ששווקה היטב בטלוויזיה הישראלית, הציגו השבוע העיתונים את הדיפלומטים של ברק כלהיטים החמים של אירופה: עראפת מבודד, ראשי האיחוד האירופי ואפילו הרוסים דורשים ממנו לדחות את הכרזת המדינה הפלסטינית, ואנחנו, כרגיל, על הסוס. בעידן גולדה מאיר דאגו שני הצהרונים ו"דבר" לשווק את מרכולתה הרקובה של הגברת הזקנה. "הארץ" עסק בעיקר ברימומו של הגאון הלאומי משה דיין, שהנציח את הכיבוש בסגנון "הליבראלי" שלו. לעתים נדמה לנו שכל המעורבים בהצדקת מדיניות גרועה ובלתי מוסרית בנימוקים פרגמטיים, כביכול, כבר הבינו את איוולתם הגדולה ואימצו לעצמם את מצע מחנה השלום העיקבי. אבל בתקופות מיבחן אמיתיות, האנשים האלה תמיד מכזיבים.
אחרי שנים ארוכות של מסך עשן מעובה, שנועד להצדיק את מדיניות הגרעין של הממשלה, או את שיטת הרצח של יריבים פוליטיים בחוץ לארץ, או את עיסקות הנשק והניסויים הגרעיניים עם דרום אפריקה של האפרטהייד, היינו צריכים ללמוד כבר את הלקח, ולהוקיע את משתפי הפעולה עם המימסד בלי רחמים. אבל הצורך בבריתות פוליטיות עם הוורדרדים כדי לקדם את השלום, מסמא את עינינו. לכן נחלש כל כך השמאל העיקבי, כאשר מפלגת העבודה מקימה ממשלה, ומתנער כארי לעבודת הבורא תחת שלטון הליכוד. אם נתניהו היה מנסה להפיץ בדותות כאלה על ממשלתו ועל עראפת באירופה, כפי שעשו השבוע אנשיו של ברק, היינו שופכים עליו, ובצדק, אש וגופרית. אבל שלמה בן-עמי ועמיתיו זכו לשיתוף פעולה מרצון, בעיקר בעיתונות הכתובה. הדיפלומטיה של ברק מנצחת, כך טוענים הכל, ועראפת חזר מאירופה בחוסר כל ובפחי-נפש.
אין לנו שום סיבה להאמין בבלוף הגדול הזה, גם כאשר הוא מוגש לנו בעטיפה נאה של כותרות ראשיות בכל העיתונים. עובדות החיים בסביבה הגלובאלית בכלל והאירופית בפרט, לא השתנו בשבוע האחרון, וגם לא מאז קמפ-דיוויד. ייתכן שהמלחמה הפסיכולוגית משפיעה על עראפת, והוא ידחה בכמה שבועות את הכרזת המדינה הפלסטינית, אבל אם הוא יחליט סופית על המועד המקורי, שלושה עשר בספטמבר השנה, הוא יזכה להכרה כוללת בכל רחבי אירופה, שלא לדבר על אסיה ואפריקה. יתכן שיש דיעות שונות באירופה על העיתוי ועל הטאקטיקה, אבל העמדה האסטרטגית מחייבת את כל מדינות האיחוד, ואם ישראל רוצה להימנע מבידוד מדיני מוחלט, רצוי שגם היא תכיר במדינה החדשה. לעומת זאת יתנגד כל העולם לצעדים חד צדדיים כלשהם של ישראל כתגובה, ובעיקר ישלול כל סיפוח של שטחים כבושים. הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו בשנת 1967 היא עניין צודק לחלוטין, ומקובל בעולם; סיפוח שטחים והקמת התנחלויות אסורים לפי המשפט הבינלאומי, ואין לצעדים כאלה שום תמיכה משמעותית. את עובדות היסוד האלה לא ניתן לשנות בדיווחים שקריים ומטעים בעיתונים.
לעומת זאת כדאי לקרוא בקפדנות את הצהרתו של נשיא מצרים חוסני מובארכ בנושא ירושלים. העמדה הזאת לא השתנתה מאז הכיבוש, וגם הנשיא המנוח אנואר אל-סאדאת דגל בה בכל לבו. ישראל תוכל לממש את הישגיה במלחמת ששת הימים, רק אם תוותר על כל השטחים שכבשה. תמורת ירושלים המזרחית היא תקבל הכרה פלסטינית ואמריקאית בירושלים המערבית כבירת ישראל, ואולי גם את הכותל ואת הרובע היהודי (אם כי אין שום הצדקה לדרישות שלנו בנושא הזה, כיוון שפתיחת נושא השטחים תצדיק בהחלט תביעות פלסטיניות בכל רחבי ישראל שבתוך הקו הירוק). מי שינסה להשיג יותר מזה, ייאבד את הכל . מוזר שדווקא ברק הציני והנצי, מבין זאת יותר מעמיתיו, המתהדרים ביוניות יפת הנפש שלהם.
רוב העיתונאים שהפיצו השבוע שקרים מצחיקים על יחסה של אירופה לסיכסוך הישראלי-פלסטיני שייכים דווקא לזן היוני, והם מנסים לשכנע את הציבור בתבונה שמאפיינת את הממשלה הזאת. אחר כך הם עצמם סופקים כפיים, ולא מבינים מדוע הציבור מקבל את עמדות הימין. מי שיכנע את דעת הקהל כל השנים בתקפות הסיסמה הנואלת של ירושלים מאוחדת תחת ריבונות ישראל? אותם האנשים המבכים עכשיו את מפלותיו של ברק במליאת הכנסת.
לא נשיג שום דבר באמצעות שקרים. הציבור חייב לדעת שפתרון הסיכסוך מחייב גם דיון עקרוני ונוקב בנושא הפליטים, ושהחזרת מספר ניכר של פלסטינים לתחומי ישראל היא בלתי נמנעת. אני מרהיב עוז להודות כאן בגלוי, שלא אתנגד כלל גם לשובם של מאות אלפי פליטים לשטח ישראל, משתי סיבות: הראשונה, העקרונית, מחייבת הסדר כזה כדי להתקרב קצת יותר לדרישות הצדק הטבעי בפתרון הסיכסוך הזה (צדק מושלם לא נשיג בשום מקרה); והשנייה, הפרגמטית, מעוגנת במאזן הרגיש שבין הציבור הדמוקראטי לציבור הדתי-לאומני. אנחנו זקוקים לתוספת של אוכלוסיה ערבית גדולה, ולחשל את בריתנו איתה, כדי למנוע שלטון נצחי של הדתיים והלאומנים החילונים.
אז יצא המרצע מן השק? המרצע שלי לא היה טמון מעולם בשום שק. בעשורים האחרונים האמנתי שרק שמאל יהודי-ערבי גדול יציל אותנו מחיים תחת שלטון ספק חרדי ספק פשיסטי. המסקנה ההגיונית היחידה מהנחת היסוד המוצקה הזאת, היא תמיכה בהחזרת מספר גדול מאוד של פליטים לשטח ישראל, בתחומי הק הירוק.
ירושלמי אדום 