דווקא התחשק לי לכתוב על הפועל השבוע, אחרי שהבלם המצטיין גיא שרעבי (הסברים, מר נוימן!) הגדיר את הופעת הקבוצה שלנו כ"כמעט סבירה". ציון כזה, משהו כמו 5,5 , הוא נדיר עבורנו בעידן הזה, ושני השערים היפים שלנו עולים בעיני על כל מה שעשו קבוצות הצמרת בליגת העל. אבל העורך החזיר אותי למציאות. בסך הכל היינו די עלובים, וההצלחה בשבת היתה יחסית בלבד. אין ברירה אלא לעסוק שוב בבית"ר.
בית"ר זה משה דדש, כמובן. על המאנטרה הזאת כדאי לחזור עכשיו עשרות פעמים, כמו במדיטאציה, כי בעוד מעט קט היא תהיה לגמרי לא רלבנטית. בעצם, כבר עתה היא היסטוריה. דדש הולך, מתפטר, או כפי שישראל גלילי המנוח הגדיר זאת בשנות ה-50, התפוטר. זה היה כל כך צפוי, עד שכולנו שרויים בהלם מחמת ההפתעה. שמתם לב שתהליכים צפויים מראש תמיד מדהימים אותנו בעצם התגשמותם? רבים מאיתנו השחיזו את העטים ונפרדו מדדש בכל צורה אפשרית, אבל הוא איכשהו נשאר, כאילו היה שמעון פרס של המימסד הבית"רי.
הפרידה ממנו כואבת, אבל גם בלתי נמנעת. הוא שייך לעידן המתוכנת והממוסחר של בית"ר כמו שאריאל שרון שייך למאה העשרים ואחת, או אהוד ברק למציאות. האיש ששוכח לדווח על מיליונים, כאילו מדובר במודעות שנועדו להדבקה על קירות קולנע אורגיל, איננו מסוגל לתפקד בתאגיד מודרני. העולם נעשה מפחיד ומנוכר מדי, ואיש חם, נדיב, פשוט במובן הטוב של המלה כמו דדש, צריך ללכת.
אני לא משוכנע בלגיטימיות של הדרישה מדדש להתפטר, תמורת עצימת עין על העבירות המנהליות עצמן. יש כאן היבט של סחיטה רגשית: דדש נדרש להקריב את עצמו לטובת הקבוצה, וזה מתאים מאוד לתדמית העצמית הרומנטית שלו, שעוצבה על ידי מאות סרטי הוליווד שגמע במהלך חייו. ייתכן שהוא רואה בעיני רוחו את גרי קופר בסרט "בצהרי היום". האויב בשער, כל הסובבים אותו מסתתרים, מתקרנפים, מבקשים להימנע מהעימות בכל מחיר, ורק דדש מוכן לעשות הכל למען צאן מרעיתו.
אני מיצר בעיקר על הכתם שדבק בדדש. ההתפטרות שנועדה לחלץ את בית"ר מצרות, הופכת אותו למצורע בעיני ההתאחדות לכדורגל. זה חבל. דדש ייצג היטב את בית"ר בהתאחדות, והוא אוהב כבוד והתחככות עם מכובדים. הצעצוע הזה, למיצער, מגיע לו. אבל ראשי התאגידים והטייקונים ששולטים היום בעולם הכדורגל הם אנשים כוחניים ונעורים מכל סנטימנטים. אחרי השנה הקשה שעברה על האיש שסימל את בית"ר, מגיעה ההתמוטטות הסופית של מעמדו. בעוד כמה חודשים ייאלץ להתחנן לכרטיס ביציע הכבוד. אני מקווה שלפחות האוהדים האמיתיים של בית"ר יזכרו לו את תרומתו הענקית לקבוצה. אם דדש לא היה קיים, הייתם מקבלים את יוסי סאסי, או מישהו בסגנון. מוטב לכם להודות לאל על חסדיו הקטנים.
בלי דדש יהיה הכדורגל העירוני שלנו עני יותר ומשעמם יותר. חסרי הפרצוף ישלטו ביד רמה, ולאיש מהם לא יהיה איכפת אם תזהו אותו ברחוב. יהיה מסודר: המחשבים יעבדו שעות נוספות, רואי החשבון יבדקו כל מסמך, והדוברים ועוזרי הדוברים ינסו לעצב את המוצר הצהוב-שחור ברוח הזמן. דדש ימשיך לנסוע מרמת אשכול העירה, להציץ בדרכו לשכונת הבוכרים שבה גדל, לשתות קפה ברחוב יפו. העסקן האותנטי האחרון יהפוך בהדרגה לאוהד האותנטי האחרון. בית"ר ירושלים מנוהלת מחיפה, ולירושלמי הכי טיפוסי שיש אין מקום בהנהגתה.
ירושלמי אדום 