עברתי השבוע בקפדנות על תוצאת הבחירות לנשיאות בארצות הברית כדי לבדוק אם מועמד הירוקים והשמאל ראלף ניידר, שצבר כארבעה אחוז מכלל הקולות, באמת הפריע למועמד הדמוקראטים אל גור לנצח את יריבו ג'ורג' בוש מהמפלגה הרפובליקנית. העבודה המרתקת הזאת הצביעה על מגמה כמעט אחידה: בכל המדינות שבהן הצליח גור לגבור על בוש בהפרש גדול, הצליח גם ניידר, ורק לעתים נדירות הוא פגע או כמעט פגע בגור. במדינות בשליטת בוש, בדרום ובמערב התיכון, לא היתה למועמדותו של ניידר השפעה כלשהי.
אבל במצב שנוצר במהלך הבחירות, הפכה פלורידה למדינת המפתח, ושם היתה לניידר השפעה מכרעת על התוצאות. תשפטו בעצמכם: בוש קיבל בפלורידה 2,910,201 קולות, גור הסתפק בתוצאה של 2,909,914 קולות, ואילו ניידר גרף 97,311 . בהנחה שרוב הקולות של ניידר היו מתועלים לגור, הרי שמועמד הירוקים פשוט הכריע את הבחירות לנשיאות, אלא אם כן יצליחו העירעורים למיניהם לשנות את התוצאה הסופית.
בהנהגת המפלגה הדמוקראטית כועסים מאוד על ניידר, וטוענים שהם יחרימו אותו בעתיד בכל המערכות הציבוריות שלהם. ניידר לא מתרגש. לדעתו, ההבדלים המזעריים בין שני המועמדים העיקריים לא הצדיקו את ביטול המרוץ שלו לנשיאות, שבא לחזק את העקרונות החשובים של שמירת איכות הסביבה והמאבק נגד הגלובאליזציה. ייתכן שיש הבדלים בין השניים בנושאי חוץ מסויימים (דווקא לגבי האיזור שלנו), אבל ניידר הניף דגל רעיוני, שמעצם מהותו נוגד שיקולים פרגמטיים ארעיים. אם זה פגע ביומרה של גור לייצג אינטרסים ציבוריים, כאשר גם הוא שפוט של החברות הבינלאומיות הגדולות, אז זה לא כל כך נורא.
למערכת השיקולים הזאת יש השלכות גם לגבי הפוליטיקה שלנו. אני משוכנע שמאורעות אינתיפאדת אל-אקצה מהווים הוכחה חותכת שהמרכז-ימין הישראלי, שמתחפש לשמאל ולמחנה שלום, הוא כיום המיכשול העיקרי להתקדמות ליעדים הרצויים לשמאל האמיתי. אנחנו זקוקים לניפוץ האשליות הבייליניות, להרס כל התיאוריות על "פשרה טריטוריאלית" ועל שמונים אחוז מהמתנחלים שישארו במקומם אחרי ההסדר. העם חייב להתייצב בפני ההכרעה האמיתית: שלום או שטחים. מי שרוצה שלום ושטחים, יישאר בסוף בלי שניהם.
לא נוכל לבנות שמאל שלומניקי וסוציאליסטי, שילחם עד חורמה בגזענות ובאלימות זרועות הבטחון נגד ערבים, אם נמשיך לטפח ולתמוך במועמדים של מפלגת העבודה. כולם פסולי חיתון בעינינו: אהוד ברק, יוסי ביילין, חיים רמון שלמה בן-עמי ואברום בורג. ומרצ? היא תצטרך להחליט בעצמה על דרכה. יש בה יסודות חיוביים ושמאליים, וגם בטחוניסטים שנתקפים במבוכה קיומית בשעת משבר. מנהיגיה ייאלצו להחליט בינינו לבין אהוד ברק ואנשיו, בינינו לבין המתנחלים וידידיהם הרבים במימסד של תנועת העבודה. מי שמרחיב התנחלויות או מגן עליהם הוא אוייב השלום לא פחות מאנשי הליכוד. בסופו של דבר ירוויח השמאל רבים ממצביעי מרצ, שינתקו את הקשר הגורדי המחבר אותם עם ההנהגה הישנה שלהם.
השמאל הישראלי איננו גורם שולי בחברה, אם מצליחים לנתק סוף-סוף את ההגדרה הזאת מהגזענות שליוותה אותה כל השנים. ברית בין יהודים רדיקלים לבין מחצית הבוחרים הערבים איננה דבר של מה בכך. היא אפשרית, היא הכרחית, והיא חשובה לא רק לנו, אלא לחברה כולה. בכך ינוטרלו היסודות הדתיים, גם במגזר הערבי, וייווצר מכנה משותף חילוני, שמאלי, דמוקראטי, שיוויוני שיאסוף תחת דגלו אלמנטים של פמיניזם, תודעה ירוקה, ויאסור מלחמה עד חורמה נגד כל אפלייה מתירוצים וטעמים כלשהם. הדגל יהיה אדום, סוציאליסטי, והוא ייאחד את כל הכוחות המאמינים באמת בשלום ובשיוויון כלכלי-חברתי, תרבותי, לאומי ואנושי.
לאור יחסי הכוחות במחנה הסוציאליסטי האמיתי יש להניח שהמועמד שלנו לראשות הממשלה יהיה אזרח ערבי. אני מעריך מאוד את חברי עזמי בשארה, אבל לא רואה בו את המועמד שלנו, בשל דביקותו בכלכלת השוק. ההנהגה היהודית-ערבית החדשה תשאיר את היאפים תחת השפעתו המגוננת של הגורו שלהם, עמוס עוז. אנחנו בהחלט לא זקוקים להשראה משמרנים מתונים המתחפשים לרדיקלים.
הזירה הפוליטית הישראלית זקוקה לשינוי דחוף. הוויכוח המתחולל בה מזכיר לי לעתים את סרטו של מיקלאנג'לו אנטוניוני, BLOW UP, שנקרא בעברית משום מה בשם הבנאלי, "יצרים". הסרט הזה, שצולם בלונדון האופנתית של אמצע שנות השישים, איבד קצת מערכו כיצירת אמנות במהלך הזמן, אבל סצינת הסיום המושלמת נחרתה בזכרון הקולקטיבי של כל אוהבי הקולנע: שני פנטומימאים שאיפור לבן כשלג מכסה את פניהם, מנהלים ביניהם משחק טניס עירני על מגרש ירוק ויפהפה. המחבטים, האתלטיות של השניים והרקע יוצרים אשליה של משחק כמעט מקצועני, בהבדל קטנטן אחד: הם משחקים בלי כדור!
כך נראה גם המאבק בין המחנות הפוליטיים אצלנו: הופעות שטחיות של כל הפוליטיקאים בטלוויזיה ועל במת הכנסת, מלוות בעדה של פרשנים מטעם, שכל עולמם הרוחני קבור בשטח ההפקר שבין יוסי שריד ואהוד אולמרט. בכל פעם מחדש הם מזכירים לנו את בטלני בתי המידרש בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שמתווכחים ביניהם בחירוף נפש על המהלכים האסטרטגיים של הקיר"ה האוסטרי והצאר הרוסי. כל המאוכזבים מיאסר עראפת, בשל סירובו לקבל אחוזים ספורים מארצו המבותרת על ידי ההתנחלויות והכבישים שלהן כפתרון "לתמיד", שייכים לקטגוריה העצובה הזאת.
המרכז הפוליטי פשט סופית את הרגל, והוא מעניק עתה לגיטימציה למתנחלים ולבני בריתם להוקיע את השמאל האמיתי. המתנחל אורי אליצור אפילו גידף בידיעות אחרונות את "השמאל הפרימיטיבי". מי יגלה עפר מעיניך, ג'ורג' אורוול! עובדי האלילים והכוכבים של גוש אמונים, מחנכיו של יגאל עמיר ומעצביו של נחום קורמן, אלה שיצרו כאן מציאות שבלי הכחדתה לא נחיה בשלום לעולם, ועשו זאת מטעמים מיסטיים המסלפים אפילו את היהדות, מרהיבים עוז לפתוח את הפה ולהאשים אנשים טובים ונאורים מהם ב"פרימיטיביות". אליצור הוא רק טרמיפיסט שנהנה מהשירות שקיבל מאנשי החדשות בטלוויזיה בשני הערוצים, שליקקו בלי בושה למתנחלים בשבועות האחרונים באין מכלים, ומכותבי המאמרים של השמאל המתחרט. כל אלה יקבלו את גמולם מאיתנו בקלפי בבחירות הבאות. אנחנו ניפרע מתאומיו הרוחניים של ביבי נתניהו, המתחפשים לאנשי שלום.
*************
הקישקושים בתיקשורת על "מורשת רבין" התעלמו לחלוטין מהשקפותיו של ראש הממשלה המנוח בנושאים חברתיים-כלכליים. בתקופת כהונתו של יצחק רבין ז"ל כשגריר בוושינגטון הוא נהה אחרי השמרנים הרפובליקנים, ובעיקר העריץ את ריצ'ארד ניקסון. הכתבים הישראלים השטחיים נטו לחשוב, שהתמיכה בניקסון נבעה רק מטעמים בטחוניים הקשורים בסיכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל למעשה אימץ רבין את השקפותיו של ניקסון בנושאים כלכליים, חברתיים ופוליטיים, היה נץ טורף בנושאי המלחמה הקרה ומלחמת וויטנאם, שונא מושבע של האיגודים המקצועיים ושל מדינת הרווחה.
את ההשקפות שרבין הפנים בוושינגטון הוא השתיל גם בפוליטיקה הישראלית, והיה אחד מראשוני הניאו-ליבראלים במפלגת העבודה. נכון שרבין לא היה הוגה דיעות, אבל בכל התבטאויותיו בישיבות הממשלה ובמפלגה הוא נחשב לסמן הימני בכל נושאי הפנים והכלכלה. לימים אימץ גם בייגה שוחט השקפות דומות, שאותן ניסה ליישם, בעזרת רבין, בממשלה שכיהנה בשנים 1996-1992.
הרבינים העדיפו ידידים עשירים מהבורגנות הישראלית הישנה והחדשה, והתרחקו מאוד ממקור מחצבתם בתנועת העבודה. אם מפלגת העבודה שואפת לעצב מחדש את מורשתה, לבנות אידיאלוגיה עדכנית ולהתמודד עם בעיות הזמן והמקום בעזרת כלים שעוצבו בשמאל הבינלאומי והמקומי, אין לה אלא להתנער ממורשת רבין במקום לטפח אותה.
תרומת רבין לשלום בתקופה האחרונה לחייו תיזכר והיא חשובה. גם העובדה שנרצח בידי פשיסט שהיה שליחם האובייקטיבי של המתנחלים מאצילה עליו הדר של מארטיר למען השלום. אבל אין בכל אלה כדי להפוך אותו לאידיאולוג סוציאל-דמוקראטי, אפילו כאשר מדברים בסך הכל על מפלגת העבודה.
ירושלמי אדום 