בתקשורת העירונית מתלבטים כולם איך לנהוג בהפועל כדורגל בעונה הבאה. ימי האבל על הירידה לארצית עברו, וכולנו מיצינו את היכולת המקצועית לסכם, לקונן, להטיח האשמות, לרחם על עצמנו, לקנא וקצת לשנוא את הטובים והמוצלחים מאיתנו. יש משהו כמעט נעים במזוכיזם הקולקטיבי הזה, בסחי והמאוס החמימים, המשפחתיים, כאילו הפכו כל אוהדי הקבוצה לתינוקות, ומצפים למישהו שיחליף לנו את החיתול. אבל ההורים מתנכרים לנו, ואנחנו להם, לכן אנחנו הופכים מתינוקות חמודים לסתם הומלסים, ומגלים שאחרים רואים בנו מיפגע אקולוגי, מצחין, עלוב וחסר חן. אחרי עשרות שנים עם הקבוצה, אנחנו חולמים על בית אבות משוכלל, על מישהו שיסב לנו קצת נחת לקראת גיל הזהב, אבל החלום הזה התאדה, ותחתיו מצפה לנו מכבי אשקלון.
בעבר הלא רחוק עוד נהנתה הפועל מהילת העבר, ומהתקווה שרבים בעיר טיפחו על יכולתה להיאבק על ההגמוניה בעיר. לכן היא זכתה בסיקור מפורט בעמודי החדשות ובעמודי הפרשנות. נכון שהסאסים התלוננו עלינו, וגם בנושא הזה לא הבינו כלל את תפקידה של התקשורת ולא היו מסוגלים להעריך את תרומתנו לקבוצה. אישית, זה לא הזיז לי. הייתי אוהד הפועל לפני שיוסי סאסי וחברו ויקטור יונה נולדו, ובמשך 16 השנים שהטור הזה קיים, ניסיתי לעניין את קהל הקוראים במתרחש בהפועל.
נכון שהדברים השתנו ללא הכר. בעבר כתבנו על הפועל לפי קריטריונים מקצועיים, מתחנו ביקורת על מאמנים בונקריסטים, עודדנו את שיבוצם של שחקנים מוכשרים מתוצרת בית בהרכב הראשון, התייחסנו אליה כאילו הייתה באמת קבוצת כדורגל. אבל בשנתיים האחרונות אימצנו טון חרד ועצבני, כיאה למקרה סוציאלי הטעון טיפול מיוחד. הבושה הזו היא לא שלנו.
הכיסוי של הפועל בעונה הבאה יהיה, מטבע הדברים, יותר צנוע. קשה לנהוג בכדורגלנים עלומים מהליגה השלישית כאילו היו יורשיהם החוקיים של אלי בן-רימוז', צבי סינגל, שלמה מהטבי, ליאון אזולאי, מרדכי בנבנישתי וציון תורג'מן. כדי להתפרסם יצטרכו החברה להתאמץ, ולחזור לליגה הלאומית בתך עונה אחת. אחרת יהיה קשה להזכיר לתושבי העיר במה בכלל מדובר.
ירושלמי אדום 