כוונתם של מנהלי בית"ר להחליף בסופו של התהליך את אלי גוטמן בשלמה שרף מקובלת עלי. אבל ההתנהלות שלהם כלפי גוטמן היא דוחה. הם חייבים לגבות את המאמן שלהם, או להודות בגלוי שהם חולקים על הטקטיקה הממושטרת וההגנתית מדי שלו. אבל חיים אבידן, שמואל בטאט ויוסי אולמרט אינם אידיאולוגים של כדורגל התקפי, וכך מתנהלת החתירה שלהם תחת מעמדו של המאמן בסגנון של משחקי כוח, ולא מדובר כלל בהתמודדות רעיונית לשמה. לכן קשה להם להציג את נושא שרף בצורה ראויה. מתקבל הרושם, שהם פשוט נחושים בהחלטתם לפגוע במעמדו של מאמן אחד ולהביא תחתיו מאמן שני, בלי שום עילה סבירה. לכן השתבש כל כך המאבק שלהם, ונראה לי שהדובר אולמרט עומד להיות הקורבן של הניהול החובבני, במסווה של מקצוענות עיסקית, בבית"ר ירושלים.
אני לא מתרשם, כמו חברי אולמרט, שגוטמן הוא "טיפש" או "שקרן". אני רק חושב, שהוא מתבצר בעקשנות רבה בעמדות לא נכונות בנושא הכדורגל. זה הכל. קשה כמובן להסביר לביריונים ולחמומי המוח, שזוהי איננה סיבה להתנכל אליו או חלילה לבני משפחתו, כפי שעושים כמה חלאות מקרב אוהדי הקבוצה. יש כאן ויכוח מרתק על כדורגל, על אופיו, על מטרתו ועל עילת קיומו. גוטמן מאמין שהשתלטות מוחלטת על מרכז השדה ומחיקת היריב בכל חלקי המגרש היא הדרך הטובה לניצחון. אני כופר בכך, וחושב שצריך לבדר ולרתק את הצופים במגרש ובבית באמצעות כדורגל התקפי, יצירתי, משוחרר ומיומן. הנסיון מוכיח, שיש ספק גם ביעילותו של הכדורגל המכוער. לאורך זמן, מתהפך מזלם של מאמנים המנסים להבקיע שער יתרון אחד, ואחר כך מתגוננים עד לשריקת הסיום. גוטמן, שהוא דוגמטי להחריד, מסרב ללמוד, ועקשנותו יכולה להרגיז. עם זאת, מנהליו מבקרים אותו בעיקר בנושא ההצלחות, ולא מדברים כלל על הסגנון. הוא הבין מהם בתחילת העונה, שהם יחגגו באושר את האליפות, גם אם הסגנון יהיה זוועתי. לכן הוא לא מעריך אותם ואת יושרם האינטלקטואלי. גוטמן מוכן לקבל ביקורת, אבל הוא רוצה שהיא תגיע ממקור טהור, לא אינטרסנטי.
למזלו של גוטמן הוא נפגש בטדי עם עוד אחד מתאומיו הרוחניים, אלי כהן. כמו גוטמן, גם כהן הוא מקצוען שיודע להפיק משחק יעיל משחקניו, אבל הוא נוטה להסתגר בהגנה אם יש לו שער יתרון. לכן הפסיד את האליפות עם הפועל תל-אביב, וסיפור השרוכים ובית שאן הוא רק תירוץ. כהן לא היה צריך להיות תלוי בבית שאן, ונקלע למצב הזה רק בגלל פחדנותו המבנית. בשבוע שעבר הפסיד למכבי חיפה בגלל החששות האלה, וביום שני כמעט שאיבד את היתרון של קבוצתו נגד בית"ר.
ג'ובאני רוסו היה נפלא נגד הפועל פתח-תקווה, אולי משחקו הטוב ביותר בבית"ר. בכל שנותיו בישראל שיחק רק תחת שרביטו של גוטמן, וייתכן שהוא מהווה מעין אליבי לשיטת משחקו המשמימה של המאמן. בוויכוחים של גוטמן עם התיקשורת בנושא רוסו תמיד הצדקתי את המאמן. הוא טען שרוסו שחקן גדול, והגן עליו בצדק. אבל נראה שרוסו היה מעין נזם זהב בכדורגל של גוטמן. האינדבידואליזם הבוטה של רוסו היה תמיד אנטיתזה לקולקטיביזם האפור של גוטמן. לכן בעצם איפשר רוסו לגוטמן לשחק בסגנון כזה, ומכאן גם החופש היחסי שהקשר הקרואטי הנהדר קיבל ממאמנו. "אתם טוענים שאינני אוהב כדורגלנים יצירתיים? תראו איך אני מתייחס לרוסו!".
רוסו הוא יוצא מן הכלל הבא להעיד על הכלל. השבוע אמר לנו גוטמן ברדיו ירושלים, שיש בדעתו לשנות את סגנון משחקה של בית"ר,ולהפוך אותה לקבוצה שתביא שימחה לאוהדים. אם זה יקרה, הוא יגלה במדור הספורט שלנו ידידים בלתי צפויים.
ירושלמי אדום 